שלשה יצאו לדרך עם שקיעה

” שלשה יצאו לדרך עם שקיעה,
מנגד להטו הרי אדום,
חלום ישן, מפה ומימיה,
לקחו הם אל הסלע האדום.
הו, הסלע האדום – האדום. “

מאז ששר אריק לביא את המילים האלמותיות שכתב חיים חפר נחתם הסכם שלום עם ממלכת ירדן, ותיירים מכל העולם וגם מישראל פוקדים בהמוניהם את הסלע האדום. אולם כשספרתי להורי וחברי שהחלטתי לטייל קצת אצל השכנה ממזרח נתקלתי בתגובה אחת : “אתה לא פוחד?”
במעין הרגל הודעתי לחברי המיועדים לטיול השנתי כי היעד הפעם הוא ירדן. קרוב, זול זמין ואם אתה מתחרט – 6 שעות ואתה שוב בבית, במזגן.
את רועי אני מכיר מכיתה ז’, את אריאל מהתיכון. השתלמנו לאורך השנים בטיולים למיטבי לכת בארץ ובעולם. שנה שעברה בילינו את הקיץ במזרח טורקיה, מטפסים על הרי הקצ’קר ביום וקופאים מקור באוהל בלילה.שנה לפני כן אני בניו זילנד, אריאל בהודו וגם רועי. שלושתנו סטודנטים שחוסכים כל השנה למען הטיול המסורתי, כבר שנים שאנחנו לא מסכימים לבלות את הקיץ הישראלי במדינת האם.
רועי אמר שהוא צריך לבדוק ביומן, אריאל הסכים מיד. יש יעד. יש תאריך. יש טיול.

יום 1 – 3 חברים, 2 אוטובוסים, מדינה אחת
את האוטובוס לתל אביב כמובן שפספסנו. כיאה להרגלנו בקודש להתארגן לכל טיול, בכל מצב, בנון שלנטיות מוחלטת. אוהל – החלטנו שלא צריך כי חם, שק שינה בודאי מיותר, קפה נקנה כבר שם, גם סיגריות. מהתחנה המרכזית בתל אביב יוצאים מספר אוטובוסים בשיירה לאילת, מכל המוני ישראל שמחכים לצאת אנחנו היחידים שממשיכים לירדן. רוב הנוסעים הם משפחות ובני נוער שיישארו לחופשה באילת. מיעוט לא נשמע להוראות ולהתראות ולא ויתר על חופי סיני. באוטובוס שואלים אותנו: “מה יש לעשות שם? אתם לא מפחדים?”
לא ישנו כל הנסיעה – תיכננו מסלול. קודם נצא לטיול ג’יפים בואדי ראם, משם לפטרה, אחר כך נקנח בטראק בואדי זירד. משם נחזור לנוח בעקבה, והנה אילת.

יום 2 – מוחמד ותאופיק
עם מסלול, בלי שינה ועדיין בלי פחד, הגענו לירדן. מעבר הגבול כמעט ריק. כמה ישראלים עוברים ירדנה וממול, בדלפק המוביל לארץ הקודש, דממה. יום קיץ חם, לוהט וכמובן שאנחנו מתמקחים על מחיר המונית מהמסוף לעקבה. אנחנו לא פראיירים. בעקבה קנינו לחם חם, קפה שחור וסיגריות מקומיות, “פאלאס”. לאחר שעתיים המתנה עלינו לאוטובוס המיוחל. 2 וחצי דינר. על האוטובוס נער מקומי שתקן, שלושה ישראלים רעשנים ושני סרבים: אלכס ואלכס. הם כבר שבוע בירדן ושילמו על הנסיעה רק 2 דינר. אנחנו פראיירים.
בואדי ראם אצל מוחמד, שהוא הסמכות העליונה לטיולי המדבר, כבר התמקחתי כמו שצריך. את השיעור למדתי. 40 דינר לכל איש ויאללה לג’יפ. לתאופיק עוד אין זיפים על הפנים ובטח שלא רשיון נהיגה, מה שלא מפריע לו לנהוג בדיונות כאילו זה משחק מחשב ואם נתהפך אז יש עוד פסילה.

מדבר ענק, חול רך לא נגמר, השמש לא נותן מנוח וצל שקיים רק בדמיון. בסוף יום מפרך שהחל בלילה נטול שינה נלקחנו על ידי תאופיק למאהל בדואי. לא הופתענו לגלות שם עוד תיירים כמונו, מדורה וקפה על פינג’אן. ארוחת הערב כללה ממיטב המטבח הערבי הטוב והמוכר: בשר על האש, תפוח אדמה ואורז. אף אחד מאיתנו לא דובר ערבית וכמובן שמארחינו לא שלטו בשפת התנ”ך, זה לא הפריע לשיחה קולחת עם בני דודינו בעזרת הרבה ידיים והבעות פנים. כששאלנו למה הגבול נראה כפתוח רק לצד אחד הסביר אחד מהם: “אין לי כסף לבקר בישראל ואם אני כבר נוסע אני פשוט לוקח את הסירה ושט מעקבה לאילת או לסיני, לבקר משפחה”. במהלך הטיול התחברנו עם אלכס ואלכס. בערב נמנמתי על הדיונה, ובלילה ישנו באוהל עם גג כוכבים מדברי.

יום 3- דברים שרואים משם
גם אלכס ואלכס באים ממדינה שסועת קרבות. מיעוט אתני ודתי שדורש עצמאות על חלק מהשטח. לא, אנחנו לא במזרח התיכון, הם מסרביה. הם טיילו קודם בלבנון וסוריה אך לישראל לא יגיעו הפעם. הנסיעה ב”כביש המלך” עוברת בצורה חלקה. כמעט שאין תנועה בכבישים המהירים בדרום ירדן, ומי שכן נוסע בחום הזה מקשט את רכבו בתמונת המלך עבדאללה ואביו המנוח חוסיין. כשהגענו לג’אבל מוסה- זוהי העיירה השוכנת לפאתי פטרה – הבנו מיד שנקלענו לעיירת תיירות מן המניין: אין ספור אכסניות, מוניות והצעות להראות לנו את הפלא בסיור מודרך. כטיילים מנוסים וישראלים אמיתיים מיד סירבנו והלכנו לתור את השטח בעצמנו. אכסניה מצאנו בנקל, טרמפ קצר ואנחנו בכניסה לפטרה- העיר הנבטית העתיקה. תעודת הסטודנט לא עוזרת לנו לקבל הנחה וגם לא תעודת העיתונאי המזוייפת של הסרבים. כולנו משלמים בראש מורכן 26 דינר לכניסה. לאחר צעידה קצרה בין תעלות המים הנבטיות שחפורות בסלע ואינסוף תיירים נגלה לנו הפלא. המבנה המפורסם שנחצב בסלע, מלמעלה למטה, 34 מטר גובה ו-25 מטר רוחב. לא מפתיע לגלות כי שימש למשמר האוצר וכי מי שקרב למבנה “טופל” במהרה על ידי שומריו.

בהמשך טיפסנו לעבר המקדש, שרבים מהמבקרים במקום טועים ומוותרים עליו, שכן הטיפוס כולל קרוב ל-800 מדרגות, חצובות בסלע כמובן. גם זה מבנה מרשים ביופיו ועוצמתו.
את הדרך לאכסנייה החלטנו להמשיך ברגל. הערב ירד ואיתו בא ה’איפטר’, הארוחה המסורתית בערב שמסיימת יום בצום הרמדאן. בעודנו מתווכחים איפה לאכול מזמין אותנו אחד המקומיים להצטרף אליו לסעודה. לסרב לא בא בחשבון. מהצלחת הענקית, המלאה כל טוב והאבטיח העסיסי לא נשאר זכר. עדיין נפעמים הגענו למלון או יותר נכון אכסניה. רועשים ונרגשים ניגשנו לדלפק הקבלה על מנת לבקש את מפתח החדר הפקיד הסתובב ומאחוריו ראיתי את מפת פלסטין, כך היה כתוב. ישראל לא הייתה קיימת במפה וזו הייתה הפעם הראשונה שחשתי אי נוחות במדינה הזרה. עיני הפקיד נראו לי עוינות לפתע ונעימות פחות. בחדר וידאתי שגם חברי שמו לב והם אכן הרגישו כמוני.

יום 4-5-6 שלושה חברים יצאו לדרך
כאמור, שגעון משכבר הימים הוא לקחת תרמיל על הגב, מעט אוכל ומים, זוג סנדלים בתיק ולטייל במקום שאפילו המקומיים לא מכירים. אמנות המשא ומתן שרכשתי מוקדם בטיול לא הכזיבה, ואכן הצלחתי להוריד את מחיר המונית לנקודת התחלת הטראק למינימום האפשרי. מסתבר ש’ואדי זירד’ הוא דוקא לא מקום שכוח אל, אבל בשלושת הימים הבאים לא ראינו עוד נפש חיה מלבדנו. על מנת להיכנס היינו צריכים להתווכח בערבית עם שומר בדואי מנומנם ששמר על מפעל שכבר לא מייצר דבר שנים. לאחר דין ודברים בשפת אימו נאלצנו לרדת במורד תלול ולא להתחיל ברגל ימין את המסע. התחלנו לצעוד בתוך הנחל, מימיו מבעבעים מרוב חום. נאלצנו להחליף מיד לסנדלים ולצעוד מהר, לא ניתן היה להשאיר את כף הרגל במים מפאת החום.
ככה נמשך לו המסלול בנחת יחסי עד למפגש עם ואדי נוסף. מימיו הקרים יצרו לגונה רחבה ותיכף בהמשך התמזגו שני הערוצים לנחל אחד איתן. דילגנו וטבלנו כילדים פעם בזרם החם, משם לקר ,לפושר ושוב לחם.

משם ממשיך התוואי ולוקח אותנו פעם בתוך הנחל ופעם מחוץ לו. חולפים על פני צמחיה עבותה שמתרוממת מהואדי ותצפיות בשמות אקזוטיים כמו: “גן העדן”. מדי פעם מפל שמצדיק עצירת קפה, או לגונה שמתחננת לטבילה קצרה. את הלילה העברנו לאור ירח ירדני, מדורה מאולתרת ועם כמה מידידינו הטובים ביותר, היתושים.
היום השני למסלול המשיך בנקודה בה הראשון נגמר. הנחל אותו נחל, רק שכפות רגלי השתנו. הן התמלאו אט אט פסים אדומים ופצעים מגרדים, וסימני הרטיבות החלו לתת אותותיהם בי. להחליף לנעליים הגבוהות אי אפשר, שכן חלק ניכר מההליכה במים ממש ומוכרחים להמשיך לצעוד. ממלאים מים לשתיה מצידי הואדי ושומרים על מצב רוח חיובי. ההליכה בסנדל המחכך ושורט את פצעיי מכאיבה לי, ואני נאלץ לישוך שפתיים ולדדות מאחור. את היום אנחנו מסיימים ליד לגונה מרשימה שנוצרה ממפל שנשפך אליה, שם אנחנו מחליטים ליהנות מטבילה ארוכה, ושזה יהיה מקום מתאים לסיפתח ליום האחרון, למסלול ולטבילת בוקר.

את היום השלישי התחלתי חבוש ברגלי באמצעים הדלים שעמדו לרשותינו: תחבושות זולות ומעט איזולירבנד. הקונסטרוקציה על הרגל החזיקה בדיוק 3 דקות עד הטבילה הראשונה במי הנחל ואת שאר היום ביליתי הרחק מאחור, כשכל צעד מרגיש כמו דריכה על סכין. הסימן הראשון ליציאה מהנחל היה חמור שכנראה ברח לבעליו לטבילה קצרה, ולאחריו כבר עדר כבשים שלם. האדמה נעשתה רטובה פחות ושוב הורגש המדבר הממשמש ובא. כמה שמחתי לראות אב טובל במים עם ילדיו. בסוף המסלול מסתתר כפר ירדני שמוצא תושביו מסודן, סאפי שמו. הם לא בדואים כמו שאר תושבי דרום ירדן. ילדי הכפר מתאספים סביבנו, עוניים ניכר במראה הכפר ומלבושי הילדים, כמו גם במחירים המגוחכים במכולת. שוב מיקוח על הטרמפ ושוב הצטיידות בסיגריות ‘פאלאס’ שאזלו במסלול. ללכת לרכב, ללכת לארץ המובטחת. עקבה.

יום 7 – “בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה” (מאיר אריאל, שיר כאב)
את יום המנוחה המתוכנן ביליתי בחדר המלון, בעוד רועי ואריאל מטיילים בעיר ויורדים לשדרת בתי הקפה שעל הים. אפילו לעמוד במקלחת כאב לי. בלילה אזרתי כח והצלחתי לדדות לארוחת ערב מסורתית – שווארמה. קינחנו את הלילה ואת הטיול בנרגילה תפוחים, בסיוע נער-מלצר שדואג כל העת לשמר את הגחל בוער. את המונית למעבר הגבול עצרנו בשניה, אך הנהג המפוזר לקח אותנו לשדה התעופה במקום. אמרתי לחברים מאחורה:” איזה נהג סטלן” הוא חייך אלי וענה: “אנא סטלן אל-יואום”. צחקנו כולם. עוד הוכחה כי ככה זה עם שכנים, אפילו השפה דומה. את עשרות המטרים בין מעברי הגבול עשיתי על עגלת משא כשרועי דוחף אותי לארץ המובטחת.

לא קלה דרכנו

אפילוג (או: יום 8‏) – העיקר הבריאות
את התור לרופאה קבעתי מיד למחרת. הרופאה גערה בי: “למה באת רק עכשיו?! יש לך דלקות חריפות בשתי הרגליים וזיהומים”. טעם האנטיביוטיקה שבלעתי, והתחבושות ברגליים נשארו איתי לעוד שבועיים חמוצים-מתוקים. מזכרת.