אמנסטי, דוח האפרטהייד והמשיכה של מובילי הדעה בשמאל לקונצנזוס

דוח אמנסטי בנוגע לישראל עורר לזמן קצר מהומה בביצה הישראלית. ניסינו לדגום מספר התייחסויות דווקא מקרב אנשים הנחשבים בקיאים בהיסטוריה של יחסי ישראל עם העם הפלסטיני. ביניהם אינטלקטואלים, אקדמאים ודמויות מובילות בארגוני חברה אזרחית בישראל. לא פלא שרובם מזוהים עם צידה השמאלי של המפה הפוליטית בישראל. מצאנו בעיקר כשלים לוגיים, טעויות עובדתיות וסתירות פנימיות, תוך ניסיונות מביכים ומפותלים ללמד סנגוריה על מדיניות ישראל ביחס לפלסטינים. הדברים עולים לכדי מופע עצל של חנופה לקונצנזוס וזניחת האמת

תומר פרסיקו – מנהל אקדמי של ארגון ‘קולות’
כותב בטוויטר עוד באותו בוקר של פרסום דוח אמנסטי שהוא לא קרא את הדוח המלא ומתבסס רק על ההודעה לעיתונות, אולם זה לא מפריע לו לקבוע אמירות נחרצות, שגויות כצפוי.
“הדו”ח לא מציין את המאבק הלאומי הפלסטיני, את השאיפות הלאומיות הפלסטיניות, ואת פעולות הטרור הפלסטיניות…”
הדו”ח, בגרסתו האנגלית, מציין את פעולות הטרור הפלסטיניות בעמ’ 11, 27, 42, 110, 171. גם בעמוד 36 הדוח מתייחס לכך שהארגון תיעד הפרות של רשויות פלסטיניות וקבוצות חמושות, הגם שבדוח הנוכחי אין הן במוקד ההתייחסות.

באותו היום מצייץ פרסיקו כי “אין מומחה אחד שדיברתי איתו, משפטי או פוליטי, שסבור שבמדינת ישראל (לא ביו”ש) יש אפרטהייד”.
אפשר לתהות עם כמה מומחים התייעץ פרסיקו ב-3 השעות שעברו מאז ציוצו הקודם בו ניסח את עמדתו על הדוח שלא קרא. משום מה עם המומחים של ‘בצלם’ – שהגיעו למסקנה זהה רק בשנה האחרונה – לא הספיק פרסיקו לדבר. לאחר שהוא מסתמך על אותם מומחים עלומים שעמם כביכול דיבר הוא אף מעז להטיף לאחרים: “למה לא לחשוב? למה לא לגבש עמדה עצמאית? לא חייבים לקדש את כל מה שמישהו איפשהו מחליט”.

ב-3 בפברואר כותב פרסיקו בפייסבוק על הדוח שניתן להיווכח שעדיין לא קרא אותו: “הדו”ח קובע ש*מאז 1948* מדינת ישראל נוהגת במשטר אפרטהייד כלפי הפלסטינים…זאת טענה שמגיעה מתוך ראייה “גזעית” של הסכסוך כאן, כפי שגם משתקף בדו”ח, ראייה שאינה מסוגלת לתפוס את המימד הלאומי של הסכסוך, הן מצידנו והן מהצד הפלסטיני (שלא לדבר על המימד הדתי)”.
בין עמודים 54-51 הדוח דן בצורה מפורטת במושג הגזע. הוא מבהיר שגזע, מבחינת האמנות הבינלאומיות ובית המשפט הבינלאומי, אינו מתמצה אך ורק במאפיינים פיזיים דוגמת צבע עור. אלא נוגע גם לתרבות וללאומיות. לבסוף, הדוח מאמץ הגדרה לפיה היחס של המדכא כלפי קבוצת אוכלוסייה ספציפית הוא הקובע אם יש להתייחס אליה כאל “קבוצה גזעית” בהקשר של הדוח הנוכחי ובעת החלתו של מושג האפרטהייד. כלומר, אם ישראל מפלה ומדכאת פלסטינים על רקע היותם פלסטינים, הם יחשבו לגזע לצורך הניתוח המשפטי של הדוח. יתרה מזו, בעמ’ 73-72 הדוח מבהיר כי החקיקה בישראל מתייחסת לזהות היהודית, לסירוגין, כאל זהות דתית, כאל עניין של קשרי דם, כאל זהות לאומית וכאל זהות אתנית, בהתאם להקשר. בעמ’ 73 מובאת דוגמה לחפיפה בין הזהות הדתית, הזהות הלאומית וקשרי הדם בחקיקה הישראלית: חוק השבות, המגדיר יהודי לפי יהודיותה/יהדותה של האם. לא חייבים להסכים עם ההגדרה שאימץ הדוח, אבל הדוח חד משמעית לא התעלם מהמימד הלאומי בסווגו את המשטר בין הירדן לים כאפרטהייד.

מרדכי קרמניצר, פרופסור אמריטוס למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים וסגן נשיא לחקר הדמוקרטיה במכון הישראלי לדמוקרטיה
פחות מ-24 שעות לאחר פרסום הדוח כותב קרמניצר בהארץ ביקורת עליו. גם כאן ניתן לפקפק בכך שהמשפטן קרא את הדוח במלואו או בכך שקרא אפילו חלקים ממנו בעיון. בייחוד לאור הזריזות בה פרסם את ביקורתו ועל רקע הטעויות העובדתיות שהוא מנפק.
“בתיאור של הקמת המדינה…לא מוזכרת כלל המלחמה שישראל נאלצה לנהל מול מבקשי נפשה”.

המלחמה המדוברת מוזכרת אינספור פעמים לאורך הדוח (לדוגמה עמ’ 16, 19, 22, 30, 41, 64, 74, 75, 81, 82, 93, 114, 116, 120, 121, 124, 126, 159, 221). כבר בראשית הדוח (עמ’ 41) מצוין שאלפי פלסטינים ויהודים נהרגו במהלכה. בעמ’ 120 מצוין גם שיהודים איבדו את בתיהם במסגרת אותה מלחמה. עם זאת, בעמ’ 67 מובאים דברים מפיו של דוד בן-גוריון, מפברואר 1948, המבטאים כוונה לטיהור אתני של הפלסטינים. נכון הוא שלא מצוין בדוח שישראל “נאלצה” לנהל את המלחמה. אבל גם אם ייתכן שמדובר היה באילוץ, הראיות ההיסטוריות אינן חד משמעיות. המודיעין של הישוב קבע שבחודשים הראשונים לאחר תכנית החלוקה, מרביתם של ערביי ארץ ישראל רצו בשקט. ההסלמה הגיעה רק בעקבות תגובות יתר מצד ההגנה. כך כותב בני מוריס בהקדמה לקובץ מאמרים שערך (ר’ עמ 17 כאן). לעומת זאת, בספרו המקיף והיסודי על מלחמות ישראל, זאב מעוז מציין כי אף אחת ממלחמות ישראל לא הייתה מלחמת אין ברירה, עם יוצאת הדופן “האפשרית” של מלחמת העצמאות (עמ 35, 552 בספר זה).

“הדוח שולל למעשה את הרעיון של ישראל כמדינת לאום, כאילו היתה מדינת לאום המצאה יהודית-ישראלית”. הדוח מציין בפירוש (עמ’ 38) כי אמנסטי אינו נוקט עמדה בנוגע למסגרת המדינית הרצויה עבור שני העמים בסכסוך הישראלי-פלסטיני. עדיין, הוא בהחלט פוסל את האופן שבו ישראל הפכה למדינת רוב יהודי והשתמרה ככזו – דרך של טיהור אתני מתמשך, שוד אדמות ואפליה ממוסדת. בכל זאת, אין בכך פסילה של רעיון מדינת הלאום. יש בכך פסילה של הצעדים הספציפיים בהם ישראל נקטה כדי להתקיים כמדינת רוב יהודי. אפשר לחלוק על הדוח מוסרית או משפטית, אבל אין בסיס לקביעה שמהדוח מתחייבת פסילה של מדינות לאום באשר הן.

“לפי שיטת הדו”ח, אין הבחנה של ממש בין ישראל בתחום שבריבונותה לבין שטחים המצויים במידה כזו או אחרת בשליטתה, בין הפלסטינים אזרחי ישראל לבין הפלסטינים שבשטחים. ברור שזו גישה מופרכת”. 
ההבחנה הזאת מוזכרת פעמים רבות לאורך הדוח (לדוגמה, עמ 11, 12, 17, 18, 22, 29, 38, 61-62, 217). בעמ’ 29 כמו גם בעמ’ 217 נידונים הבדלים בחלותו של הדין הבינלאומי בין שני צדי הקו הירוק.

“הטענה נגד ישראל על ההפרדה שהיא מקיימת בין שטחה של המדינה לבין השטחים שבשליטתה היא טענת שווא. הדין הבינלאומי הוא שיוצר את ההבחנה וההפרדה הזו”.
קרמניצר סותר את עצמו. פתאום הוא מודה שיש הכרה בהפרדה במסגרת הדוח. אבל אם יש הפרדה יש גם הבחנה. גם ברמה המשפטית וגם ברמת המדיניות של ישראל. אילו קרמניצר היה טורח לקרוא את הדוח, הוא היה רואה, כאמור, שהדוח מכיר היטב בחלותו הדיפרנציאלית של הדין הבינלאומי במסגרת ההפרדה המדוברת. 
“התרגיל השני שעושה הדו”ח הוא התחלה מבראשית, מקום המדינה, כך שניתן לזקוף לחובתה של ישראל היום גם את הממשל הצבאי שהונהג כאן עד 1966. להתייחס למצבם של הפלסטינים בישראל כיום ובשנים האחרונות כאילו אנחנו ב-1948, מאפשר לשרטט תמונה שאין לה קשר למציאות”. 

הדוח מציין בפירוש שמצב זכויות האדם בקרב פלסטינים אזרחי ישראל השתפר משמעותית מאז סיום הממשל הצבאי (עמ’ 17, 62, 106). אף על פי כן, בעמוד 106 מצוין כי “מתאם פעולות הממשלה בשטחים”, היחידה במשרד הביטחון שאחראית על למימוש מדיניות הממשלה בשטחים הכבושים, היא זו שניהלה את הממשל הצבאי עד 1966. משבוטל הממשל הצבאי, היחידה שינתה את שמה אך לא פסקה מלהתקיים. בהתאם לכך, בעמודים אלו מצוין כי השלטון הצבאי בשטחים הכבושים התבסס על הניסיון ועל התשתית הארגונית של המשטר הצבאי עד 1966. בנוסף, בעמ’ 105 מובהר על סמך דבריו של בן-גוריון, כמו גם על סמך מסמכים סודיים שפורסמו, שמטרת הממשל הצבאי הייתה למנוע את שיבתם של הפלסטינים לאדמותיהם. בהקשר זה, תפקידו של הממשל הצבאי היה לאפשר את הקמתם של ישובים יהודיים באזורים שהיו נתונים תחתיו. אם כן, הדוח לא מעמיד פנים ש”אנחנו ב-1948″, אבל בהחלט מאיר את ההמשכיות ברמה הארגונית, כמו גם ברמת המטרות והמדיניות.

“…הוא מחמיץ את האפשרות להגיד דברים כהווייתם על בעיות קשות ואמיתיות ביחסה של המדינה לציבור האזרחים הפלסטינים שבה… בעיות שלא ניתן לראות בהן אפרטהייד”. קרמניצר לא מגלה לקוראיו היכן בדיוק הדוח לא אומר דברים כהווייתם. סיווג האפרטהייד הוא המסקנה של הדוח, שמגיעה אחרי ים של קביעות עובדתיות. היכן הדוח טועה עובדתית בתיאור יחסה של ישראל לאזרחיה הפלסטינים? נשמח למספרי עמודים.

“ראוי לשים לב בהקשר זה לתרומה החשובה של הייעוץ המשפטי לממשלה ושל בית המשפט, שבניגוד לרוב פוליטי גדול, מנע פסילתם של רשימות ומועמדים ערבים לכנסת. לו היתה גוברת ידה של הפוליטיקה, היה יחסה של המדינה, יחד עם אלמנטים אחרים (למשל, בתחום התכנון והבנייה) אל הציבור הערבי בישראל מגיע כדי אפרטהייד. לעומת זאת, הצטרפות של מפלגה ערבית לקואליציה מגחיכה מניה וביה את ההאשמה באפרטהייד”.
 

בעמ’ 109-108 מתוארים נסיונות הפסילה של רשימות ומועמדים ערבים לכנסת על פי חוק, כמו גם מניעת הפסילה על ידי בית המשפט. בעמ’ 98 מוזכרת מפלגת רע”ם ותמיכתה בחוק האזרחות. הדוח מגיע למסקנתו בעניין האפרטהייד תוך מודעות לאירועים אלו. קרמניצר רשאי לערער על מסקנות הדוח באמצעות ערעור על עובדות נטענות או על היסקים. אך במקום זאת, הוא פשוט מציג את מסקנתו הלא מנומקת כאילו היא מתחייבת.

“הדו”ח מחמיץ גם הזדמנות לבנות טיעון הרבה יותר חזק, גם אם לא בהכרח משכנע עד הסוף, לגבי המשטר שמקיימת ישראל בגדה כמשטר של אפרטהייד. הסיבה שקשה להגיע בעניין זה להכרעה חדה נעוצה בכך שכדי לקבוע שמבוצע פשע של אפרטהייד, נדרשים ממדים כמותיים ואיכותיים שונים כדי לבסס דיכוי שיטתי ושליטה מערכתית”. 
מכל המידע שמופיע בדוח, לא ברור אלו ממדים כמותיים ואיכותיים חסרים לקרמניצר. זה גם המקום לציין ש-HRW קבע שבשטחים מתקיים אפרטהייד ובצלם קבע שמשטר כזה מתקיים בכל השטח בין הירדן לים.

“לעומת זאת, העובדה שהגדרת האפרטהייד מתייחסת לשליטה של קבוצה גזעית אחת על קבוצה גזעית אחרת אינה מצילה את ישראל מאשמת האפרטהייד. מתבקש לפרש גזע בהקשר זה במשמעות הכוללת בו גם לאומיות ומוצא אתני”.
כיוון שכך בדיוק הדוח מפרש גזע (כאמור עמ’ 54-51) לא ברור אם זו ביקורת או הסכמה עימו.

“ישראל יכלה בעבר להתגונן מפני טענות של אפרטהייד בגדה בטיעון הביטחוני של התמודדות בטרור. הטענה הזו איבדה הרבה מכוחה כאשר מדיניותה הרשמית של ישראל נפרדה מהרעיון של הסדר עם הפלסטינים ומתפיסת הזמניוּת של שליטתה בהם עד להסדר. בהיעדר הרכיבים האלה, שהוחלפו בהשתלטות שיטתית על שטחים, דיכוי התושבים, דחיקת רגליהם והפקרתם בידי פוגרומיסטים, יהיה קשה להתגונן מפני הטענה שמדובר במשטר של אפרטהייד. הביטחון אינו יכול לשאת על גבו את האידאולוגיה של ישראל השלמה”.

ישראל מעולם לא נפרדה מרעיון השליטה הזמנית בפלסטינים, כי היא מעולם לא החזיקה ברעיון זה. פרויקט התנחלויות, כביטוי לשאיפה להשתלט על אדמות והקמת מגורי קבע לאזרחי ישראל בשטח הכבוש, החל מיד לאחר מלחמת 1967 (גם לזה מתייחס הדוח שבקריאתו קרמניצר לא השקיע במיוחד, בעמ’ 24, 143, כמו גם ספרו של תום שגב ” 1967 והארץ שינתה פניה”). 

“מבחינה אחת קשה לבוא אל מחברי הדו”ח בטענות – לגבי התעלמותם מן הקו הירוק. זה מה שעושה ישראל זה שנים, כאשר ראשיה מתייצבים קבל עם ועולם ובלי להסמיק מצהירים שאריאל היא ישראל. אם ישראל תתמיד בקו הזה, היא תמצא את עצמה מואשמת יותר ויותר באפרטהייד”.
אולם, כפי שכבר צוין, הדוח כלל לא מתעלם מהקו הירוק, אלא מתייחס גם לשונה וגם למשותף משני צידיו. שוב, ראו עמ’ 11, 12, 17, 18, 22, 29, 38, 61-62, 217.

יריב מוהר מנהל מחלקת התכניות באמנסטי אינטרנשיונל ישראל מתייחס לדוח בפייסבוק ב-3 בפברואר
“…כשמתייחסים למונחים כמו ‘הפרה חמורה’ של זכויות, ראוי לפרש זאת כמתייחס לרמות חומרה קיצוניות במיוחד, ולא בצורה מרחיבה שמכלילה במושג זה כל הפרה שאינה קלה. אחרת אנו עלולים לעשות טריוויאליזציה למושגים שמכוונים לתאר מצבי קיצון ופשעים חמורים במיוחד – אם הכל קיצוני וחמור, אז התוויות הקשות דוהות”.
מוהר חושש שהכל ייחשב לקיצוני וחמור ומיד מבהיר בעצמו שההפרות המצוינות בדוח אינן הפרות קלות. כלומר אלו הן הפרות קיצוניות וחמורות. לכן קריאת הדוח לא יוצרת רושם שהפרות קלות הן קיצוניות וחמורות. ואכן זוהי הפעם הראשונה, לאורך כל שנות הכיבוש, שאמנסטי מסווג סדרה ארוכה של הפרות חמורות כמרכיבים במשטר אפרטהייד. האם זה לא מוכיח מניה וביה שאמנסטי לא הגיע למסקנתו בפזיזות? 

“בהתבסס על פרשנות שמרנית ומצומצמת כזו לקריטריונים המגדירים אפרטהייד, אותם למדתי לעומק, אני אישית סבור שישראל מקיימת אפרטהייד ביחס לתושבי הגדה, ביחס לתושבי רצועת עזה (כבנטוסטן) וכעת אני מבין שגם ביחס לתושבי הכפרים הלא מוכרים ונטולי תשתיות החיים הבסיסיות בתוך גבולות 1948. ביחס לשאר חלקי ישראל המצב שונה בעיני: אני לא חושב שישראל מקיימת אפרטהייד כנגד הפלסטינים אזרחי ישראל ובטח לא ביחס לפליטים הפלסטינים, אך למרבה הצער והבושה גם בתוך שטחה הריבוני ישראל כן מקיימת רבים מהקריטריונים לאפרטהייד – משטר של אפלייה המכוונת לשם שליטה ויצירת עליונות של קבוצה אחת על פני הקבוצה השניה…”

מפליא שמוהר מצליח להחזיק שתי מחשבות סותרות בו זמנית. גם שאין אפרטהייד בגבולות 1948, וגם שיש. מוהר סותר את עצמו ממש באותו פוסט.

מורן אביטל קמפיינרית באמנסטי אינטרנשיונל ישראל מתייחסת לדוח ב-3 בפברואר
“כמו קרמניצר, אני חושבת שגם הדוח של התנועה העולמית מחמיץ הזמנות לדיון, כשהתנועה בה אני עובדת מצטרפת לטרנד שמבקש למסגר את הנעשה בשטחים הכבושים כאפרטהייד, ואף הולכת צעד אחד רחוק יותר, ומכניסה את ישראל הריבונית תחת הגדרה זו. הסניף הישראלי של אמנסטי מבקש לפתח את הדיאלוג שלו עם הציבור הישראלי…ייתכן שחלק מהפרשנים השמאלנים צודקים, ושהציבור הישראלי צריך לשמוע את מנגינת האפרטהייד, על אף שהיא לא נעימה לאוזניו. באופן אישי, אני חושבת שיש דרכים אפקטיביות יותר להזמין את הישראלים לשיחה על העוולות וההפרות שנעשות בשמנו בשטחים. ” 

ההסתמכות של אביטל על קרמניצר מתמיהה, בלשון המעטה, לאור מה שהודגם לעיל. קרמניצר כתב בנחרצות על דוח שלא קרא בעיון אם בכלל. בנוסף, אביטל מציינת שיש דרכים להזמין את הישראלים לשיחה על העוולות, לא מציעה כאלה ומתעלמת בהינף מקלדת מ-54 שנים של הזמנות כאלו.

אלי קוק ד”ר באוניברסיטת חיפה, היסטוריון של הקפיטליזם האמריקני, מתייחס לדוח ב-2 בפברואר
“להתייחס לאפליה המערכתית ולבעיות (האמיתיות וחשובות) בתוך תחומי הקו הירוק כ״אפרטהייד״ – ועוד שנה לאחר שמפלגה ערבית שיחקה תפקיד מרכזי במהפכה שלטונית – זו החלטה תמוהה שמוזילה את המושג אפרטהייד, נותנת מתנה לימנים, ורק מרחיקה אותנו מסיום הכיבוש בשטחים. לא מספיק האפרטהייד המביש ונורא שכבר יש לנו?”

קוק בבירור לא קרא את הדוח שמתייחס לאותה מפלגה ערבית ולתפקידה בקואליציה (עמ’ 98). כאמור לעיל הדוח מגיע למסקנתו למרות שהוא מכיר בחברות רע”ם בקואליציה.
54 שנים הכיבוש לא הסתיים, והנה קוק מצא את הסיבה שהוא גם לא יסתיים בקרוב – דוח שמגיע ב-2022.  קוק, שלא קרא את הדוח, מתעלם גם ממאות עמודי תיעוד של אפרטהייד בתוך גבולות ישראל.

מסקנות אפשריות
התגובות שנסקרו כאן אינן שייכות לימין. מדובר בשוליים השמאליים של השיח הציבורי בישראל. הדוח החריף של אמנסטי עורר את אנשי השמאל, ביניהם אקדמאים ואינטלקטואלים, להגיב תגובות אפולוגטיות ללא כל בסיס. ולא מדובר באפולוגטיקה קשה להפרכה. אלא באפולוגטיקה שקופה, במצב בו קריאה זהירה במסמך עליו ליהגו המגיבים הייתה מיד חושפת אותם בקלונם. נראה שכאשר הגיבו, לא חשבו שמישהו יטרח לבצע בדיקה אלמנטרית מול חומרי המקור. זוהי עדות עגומה להלך הרוח הכיתתי ולתרבות החשיבה המרושלת שהשתלטו על חוגי השמאל. ניכר שהמגיבים ניסו למצב את עצמם כשומרי סף, להם הזכות להגדיר את גבולות הביקורת כלפי מדיניות ישראל ביחס לפלסטינים, ולעזאזל עם העובדות. 

התנהלות זו מצד אנשי שמאל בולטים שוחקת עוד יותר את האמון הציבורי הרופף גם כך כלפי המחנה שלהם. לא משום שלציבור הרחב או לימין אכפת אם סולפו תכניו של דוח אמנסטי. גם לא משום שאמנסטי הואשם בהטיה כלפי ישראל. למרבה הבושה זוהי מוסכמה רווחת בחברה הישראלית. הבעיה היא שאנשי שמאל אלו לא רואים עצמם מחויבים לאמת ולא חוששים מכך שקוראיהם יטרחו לבדוק את דבריהם. ככל הנראה, מבחינתם, אם הם אמרו דבר מה זוהי האמת לאמיתה. אם כן, כשלי החשיבה והדיון שנחשפו כאן, מבשרים על יכולת מוגבלת להתמודד עם טיעונים בזירה הציבורית, בין אם הם מגיעים מהימין או מהשמאל. להבא, רצוי שכל הנוגעים בדבר ימתינו עם תגובות לפחות עד שקראו את הדוח וחשבו עליו ברצינות. במקביל, על הקוראים האוהדים לזכור שמובילי הדעה החביבים עליהם לא תמיד עושים את שיעורי הבית וההסתמכות העיוורת עליהם היא על אחריותם בלבד.

יגאל גודלר ושי פרנס