לא ד”ר אריאלי, זה גם לא קרה ככה

שנים נחשב שאול אריאלי לידען בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני, לכן הסתקרנו לקרוא את ספרו "ככה בדיוק קרה?" - למרבה ההפתעה הוא משמיט ומסלף עובדות באופן שמיטיב עם תדמיתה של ישראל

במשך שנים רבות נחשב שאול אריאלי בצדק לאחד הידענים הגדולים בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בקרב מתנגדי הכיבוש הישראלי בשטחים הפלסטיניים (שבינתיים הפך לסיפוח דה–פקטו), כתביו היוו מקור מהימן לכל מי שרצה להבין מה ארע באמת בשיחות קמפ-דיויד וטאבה. גדולי מתנגדי הכיבוש ומבקריו – ביניהם נועם חומסקי – הסתמכו על ידענותו של אריאלי והיכרותו עם פרטי הפרטים של המגעים הדיפלומטיים. לפיכך, היינו סקרנים מאוד לקרוא את ספרו “ככה בדיוק קרה? 12 מיתוסים ישראליים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני”. למרבה ההפתעה, כבר בהקדמה זיהינו נימה מחשידה.

כך כותב אריאלי בעמ’ 11: “[…] מטרת הספר הזה היא לא ‘לנפץ’ מיתוסים או להוכיח את השקריות שלהם. נדמה שאין עוררין על כך שמיתוסים הם דבר נחוץ […] מן הסתם נוכל להסכים על כך שהצורך האנושי במיתוסים ימיו כימי התרבות האנושית. ואנחנו, ה’מודרנים’, איננו פטורים מן הצורך הזה יותר מאשר הקדמונים […] גם אנחנו מרגישים צורך לארגן לנו את העולם כך שיהיה מובן ובעל משמעות, וכולנו רוצים להיות בצד ה’נכון’ – שוחרי הטוב, ההגונים, הצודקים וכן הלאה. גם אנחנו טווים לעיתים שקרים אל תוך האמת כדי לשרוד”.

מדובר בעמדה פילוסופית מסקרנת, שמעוררת שאלות אחדות, למשל: מדוע חייבים לארגן את העולם ולהקנות לו משמעות דרך טוויית שקרים? מדוע לא ניתן להקנות לעולם משמעות ללא היזקקות לשקר? גם אם נשים זאת בצד, הפסקה הזאת מצויה במתח עם קודמתה מאותו העמוד ממש. שם אריאלי דווקא מצהיר על כוונתו להפריך מיתוסים לפחות באופן חלקי ודווקא את החלקים השקריים שבהם:

 “[…] בכל מיתוס יש גרעין אמת שבגללו אי אפשר להפריך אותו כשקר גמור, אבל את הגרעין הזה עוטפת הילה מעצימה של בדיה. הילת הבדיה הזאת מסתירה עובדות אחרות, סותרות ומעניקה למיתוס את היכולת להעביר מסר חברתי-פוליטי, שנקלט באופן רגשי ואינו עומד למבחן. בפרקי הספר אנסה […] לתאר את החלקים הידועים, את החלקים ששולבו בכוח שלא במקומם, ואת החלקים החסרים, ובסופו של דבר להפריך – או ‘לקלף’ – את הילת הבדיה שנבנתה על גרעין האמת”.

הקורא מקבל, אם כן, רושם דו-משמעי לגבי כוונותיו של המחבר. מצד אחד, הוא מצהיר על כוונתו להפריך לפחות חלק ממרכיבי המיתוסים, ומצד שני הוא טוען כי מיתוס, על אף השקרים הגלומים בו (וביחד איתם), לפעמים חיוני להישרדות.

ייתכן כי מסגרת מושגית בלתי עקבית זו מונחת ביסוד הכשלים הרציניים שנסקור להלן. ניכר כי לאורך הספר אריאלי נמנע מלהפריך ולעיתים אף מהדהד חוליות קריטיות במיתולוגיה השקרית של ישראל הרשמית על אודות הסכסוך.

האחריות לאירועי מלחמת האזרחים

נסקור את טיעוניו של אריאלי באופן כרונולוגי, ונתחיל באירועים שקדמו להקמתה של מדינת ישראל. אריאלי עוסק בשאלה אשר הטרידה לא מעט את החוקרים בתחום, והיא: מי מהצדדים נושא במרב האחריות למלחמת האזרחים בין ערבים ליהודים בפלסטינה המנדטורית.

בעמ’ 229 כותב אריאלי כי “בחודשים דצמבר עד סוף מרס 1948 היה הישוב היהודי נתון במגננה”. קביעה זו סותרת את הדברים שמביא בני מוריס מפי מקורות מודיעין של הישוב היהודי עצמו. לפי המקורות שמוריס מפנה אליהם (עמ’ 17 כאן), בחודשים הראשונים לאחר תכנית החלוקה, מרביתם של ערביי ארץ ישראל רצו בשקט. ההסלמה הגיעה, בין השאר, בעקבות תגובות יתר מצד ההגנה. במהדורה מעודכנת של ספרו על בעיית הפליטים הפלסטינית (עמ’ 99, כאן), מוריס מרחיב על דבריהם של אנשי המודיעין עזרא דנין ויהושע פלמון. לדבריהם, האלימות בחודשים דצמבר 1947 עד מרס 1948 הייתה, במידה רבה, תוצר של פעולות ותגובות יתר של הכוחות היהודיים. דנין מזכיר פעולות “מיותרות” של ארגון ההגנה שפגעו בערבים “טובים” אשר היו בקשר עם הישוב, ויוצר זיקה בין אירועים אלו לעזיבה ההמונית של הערבים ולאובדן  אמונם ברצונו הטוב של הישוב היהודי. בדומה לכך, פלמון אומר כי בעתיד הישוב יתקשה להוכיח שלא הוא היה הצד התוקפן באירועים המדוברים, למעט אזור ירושלים שבו, לדבריו, היוזמה לאלימות הייתה ערבית.

סיבת העזיבה של גל הפליטים הראשון

בעמ’ 270 טוען אריאלי כי “גל הפליטים הראשון התחיל מייד עם פתיחת המלחמה, ב-30 בנובמבר 1947, ונמשך עד סוף מרס 1948. בשלב הזה המלחמה התקיימה בעיקר בערים המעורבות (וכן על הדרכים המובילות ליישובים היהודיים). בהתאם לכך 75 אלף הפליטים הפלסטינים שנמנו עם הגל הזה יצאו ברובם מיפו, מחיפה ומירושלים. הייתה זו עזיבה יזומה של בני המעמד הבינוני והגבוה בחברה הערבית, שבחרו להימלט מן המלחמה אל מדינות ערב, שבהן לרבים מהם היו נכסים. במונחים שלנו, גל העוזבים הזה שייך לגרעין האמת של המיתוס: הם עזבו מרצונם.”

כבר כאן ניתן לתהות: אם הישוב היהודי היה נתון במגננה בחודשים שלאחר תכנית החלוקה ועד סוף מרס, כפי שאריאלי טען לעיל, מדוע המוני ערבים חשו צורך להימלט? מעבר לכך, אם הם אכן חשו צורך להימלט, האם ניתן לכנות את עזיבתם יזומה ומרצונם? – ההיגיון של אריאלי מעורר שאלות.

חמור מכך, אריאלי מסלף את תמונת המצב בקביעתו כי עזיבת הערבים בחודשים הראשונים של ‘מלחמת האזרחים’ הייתה בכללותה יזומה ורצונית. ההיסטוריון אורי מילשטיין צוטט בספרו של מדען המדינה נורמן פינקלשטיין, באומרו כי כבר בשבוע השני למלחמת האזרחים, ב-10 בדצמבר 1947, בן-גוריון הבין כי פעולות צבאיות של ההגנה יגרמו לבריחה המונית. המומחים לענייני ערבים דנין ופלמון, שהוזכרו לעיל, דיווחו לו כי לאחר פעולה של ההגנה בחיפה, התושבים ברחו לשכם וג’נין. דנין הציע לגרום לאבדות בקרב הערבים, בעוד פלמון העריך כי הערבים יעזבו את יפו וחיפה בגלל מחסור במזון. לפיכך הוחלט להבריח את התושבים באמצעות תקיפות והרעבה (עמ’ 227-226, הפניה 32, כאן).

הבריחה מחיפה

לפי התיאור של מוריס (עמ’ 102-101, כאן), ב-30 בדצמבר 1947 כוחות האצ”ל תקפו את בית הזיקוק בחיפה תוך הפרתה של הפסקת אש שנחתמה שעות קודם לכן בין הועד הלאומי של ערביי חיפה לבין ההגנה. חמושי האצ”ל השליכו פצצות לתוך המון ערבי בסמוך לשער בית הזיקוק. שישה נהרגו (מוריס כותב “Died” – מתו) וחמישים נפצעו. מיד לאחר מכן, המון של עובדי בית זיקוק ערבים, לצד אלו ששרדו את ההפצצה של האצ”ל, תקפו את חבריהם לעבודה היהודים במקלות, אבנים וסכינים. 39 יהודים נהרגו (מוריס כותב “Murdered” – נרצחו) ו-11 נפצעו. בתגובה, בלילה שבין ה-31 בדצמבר 1947 ל-1 בינואר 1948 ארגון ההגנה תקף את הכפרים בלד א-שייח וחוואסה בסמוך לחיפה, בהם חיו מרבית עובדי בית הזיקוק. הפקודה שניתנה ליחידות אשר פשטו על הכפרים הייתה להרוג מספר גבוה ככל הניתן של גברים בוגרים. הפושטים חדרו למרכזו של בלד א-שייח, פוצצו בתים, הוציאו החוצה גברים בוגרים וירו בהם.

לפי המטה הכללי של ההגנה, שאותו מוריס מצטט, היחידות שחדרו נאלצו לחרוג ממה שהוסכם ופגעו גם בנשים וילדים לאחר, שלדבריו, ירו עליהם מתוך הבתים. ההגנה ספגה שתי אבדות ושני פצועים. לפי תיאור ההגנה מספר הערבים שנהרגו  (כאן מוריס דווקא כותב “Killed” – נהרגו), והוא נע בין 21 ל-70, כולל שתי נשים וחמישה ילדים. בעקבות הפשיטות הללו על הכפרים, משפחות רבות נמלטו לשכם, ג’נין ועכו.

באופן מעניין, יעקב ריפתין מהשומר הצעיר, אליו נחזור בהמשך, ביקר את תקיפות ההגנה על הכפרים כחלק מהדיונים במועצת הביטחון של הישוב, וטען כי רבים מעובדי בית הזיקוק לא השתתפו בטבח היהודים, ושכמה מהם אף הגנו על היהודים. יתרה מזו, ריפתין טען כי תקיפות הכפרים היו חסרות הבחנה, וכי מה שהסית את מבצעי הטבח ביהודים הייתה פעולת האצ”ל. בתגובתו, בן-גוריון ציין כי ההבחנה בין חמושים לאזרחים במצב מלחמה אינה אפשרית… כלומר, בן-גוריון תמך בירי חסר הבחנה בפעולות אלו.

מעבר לכך, פינקלשטיין מצטט מהדורה מוקדמת יותר של ספרו של מוריס, בקביעה כי עזיבתם של ערביי חיפה הייתה קשורה לפשיטות על הכפרים האמורים, ולחשש מפני תקיפות דומות של הכוחות היהודיים (עמ 83, כאן).

הבריחה מירושלים

מה בנוגע לעזיבת ערביי ירושלים? לפי מוריס, המאיץ העיקרי של הבריחה משכונת קטמון המשגשגת היה הפיצוץ של מלון סמירמיס על-ידי ההגנה בלילה שבין ה-5 ל-6 בינואר 1948, ואילו השכונות שייח ג’ראח, מוסררה ואבו תור פונו בשני שלבים: השלב הראשון, בשבוע הראשון בינואר, היה ספונטני, ואילו השני, שבוע לאחר מכן, הואץ על ידי תקיפה של ההגנה על 12 בתים ופשיטה של הלח”י ביום למחרת (עמ 123, כאן). מעבר לכך, לפי דיווח של ההגנה אותו מוריס מצטט עמוד אחד קודם לכן (עמ’ 122, כאן), עד אמצע ינואר נתקפו הערבים בדיכאון ופניקה עד כדי כך, ששמועה על פצצה שהונחה על-ידי הכוחות היהודיים הובילה לבריחה מבוהלת משכונות ערביות שלמות.

חשוב לציין את דבריו של בן-גוריון מה-7 בפברואר 1948, למחרת ביקורו בכפר ליפתא במבואות ירושלים, אשר ננטש על ידי תושביו הערבים. לדבריו, העובדה ששכונות שלמות בירושלים נותרו ללא ערבים ושיש בהן כעת מאה אחוז יהודים, הינה הצלחה שיש לשחזרה. הוא הוסיף כי מה שקרה בירושלים ובחיפה יכול לקרות גם באזורים רבים ברחבי הארץ. אם רק נתמיד, אמר בן-גוריון, ב–8-6 החודשים הקרובים יתרחשו שינויים משמעותיים לטובתנו, בפרט בכל הנוגע להרכב הדמוגרפי של הארץ (עמ 67, כאן).

לדברים אלו רצוי להוסיף את מה שאריאלי כותב (עמ 272): “בשלב הזה [כלומר, מ-30 בנובמבר 1947 עד סוף מרס 1948], בד בבד עם הבריחה היזומה של תושבים ערבים, היו יהודים שביצעו פשעים, בהם רציחות, נישול ומעשי שוד […] בן-גוריון […] היה מודע לפעילויות לא חוקיות שהתלוו לעיתים ללחימה […]” (הדגשה במקור)

אריאלי מציין אומנם כי בן-גוריון מינה את ריפתין שכבר הוזכר לבדוק תלונות והאשמות בנוגע לפשעים אלו. אבל אין הוא רואה סתירה בין הרעיון שהבריחה הייתה יזומה לבין העובדה שנעשו פשעים רציניים נגד הערבים. האם יכול להיות שהיה קשר סיבתי בין הפשעים האלו לצורך שחשו הערבים להימלט? אריאלי לא מזהה את הסתירה ובטח לא מתייחס אליה.

גם אם נשים בצד שאלות מטרידות כאלה,  וגם אם נניח כי לא כל בריחות הערבים אירעו בשל התקפותיהם של הכוחות היהודיים, הראיות הזמינות אינן מתיישבות עם הרעיון שכל או רוב הערבים שעזבו בין 30 בנובמבר 1947 לסוף מרס 1948 עשו זאת ביוזמתם ומרצונם, ודאי אם לוקחים בחשבון את הערים שאריאלי מציין במפורש.

הפתרון המדיני ומיהו הצד הסרבן

נעשה קפיצה בזמן של מספר עשורים קדימה ונבחן את מה שאריאלי אומר על העמדות הדיפלומטיות של הצדדים בסכסוך.

בעמ 177 כותב אריאלי: “[…] מ-12 בינואר 1976 הוא [אש”ף] היה רשאי להשתתף כמשקיף בדיוני מועצת הביטחון […] במישור המעשי המשיך אש”ף להתנגד לכל פשרה. כשעלה, למשל, רעיון האוטונומיה הפלסטינית בשלב ביניים במסגרת המשא-ומתן על הסכם השלום בין ישראל למצרים ב-1978, דחה אותו ערפאת, כפי שדחה כל פתרון מדיני אחר שהיה בו קשר למדינת ישראל או לירדן”.

הקביעה לפיה אש”ף וערפאת דחו כל פתרון מדיני מופרכת עובדתית, בייחוד לאור השתתפותו של אש”ף כמשקיף בדיוני מועצת הביטחון החל מ-12 בינואר 1976. אדרבה, אש“ף תמך בהצעת החלטה מ-23 בינואר 1976, אשר קראה ליישום פתרון שתי המדינות בגבולות 1967, רק אחד-עשר ימים לאחר שאש”ף קיבל (לפי אריאלי) את מעמד המשקיף במועצת הביטחון. ישראל היא זו שדחתה פתרון זה, וארה”ב אף הטילה עליו וטו.

יתרה מזו, נראה כי מבחינתו של אריאלי דחייתו של רעיון האוטונומיה כמוה כסרבנות (על אף שרעיון זה מכחיש את זכותם של הפלסטינים למדינה); אבל סירוב ישראלי לפתרון שתי המדינות ב-1976, בגיבוי אמריקאי, אינו מוזכר כלל (ודאי לא כמקרה של סירוב ישראלי לפתרון מדיני). קשה להאמין שאריאלי היה מתייחס להסכמה פלסטינית לאוטונומיה יהודית בשטחה של פלסטינה המנדטורית כפתרון מדיני שישראל הייתה מחויבת להסכים לו. לכן, דבריו בהקשר זה משקפים הטיה ברורה נגד זכותם הבינלאומית של הפלסטינים למדינה, מעבר להשמטה של עובדה קריטית.

ההשמטה המדוברת זועקת עוד יותר לנוכח מה שכותב אריאלי מיד לאחר מכן. בעמ’ 179-178 אריאלי מודה, גם אם באופן חלקי, שבכירים באש”ף תמכו בפתרון שתי המדינות כבר בשנות השבעים: “בין האנשים שהובילו בשנים הללו את הקו המדיני המתון באש”ף היה סגנו של יאסר ערפאת, סלאח ח’לף (אבו איאד), שכבר מאמצע שנות ה-1970 התחיל לחשוב על האפשרות להקים מיני-מדינה פלסטינית בגדה וברצועה […]”

אריאלי מציין כאן כבדרך אגב כי סגנו של ערפאת חשב על מדינה פלסטינית בגבולות 1967 כבר מאמצע שנות ה-1970. אף על פי כן, הוא ממשיך להשמיט את העובדה כי לא היה מדובר רק במחשבות בעלמא אלא בעמדה פומבית שבאה לידי ביטוי בתמיכה רשמית של אש”ף בהצעת ההחלטה לפתרון שתי המדינות בגבולות 1967 במועצת הביטחון.

תהליך אוסלו

מעניין לא פחות להשוות את ההשמטה של פשרנות פלסטינית לתיאור המיטיב וחסר הגיבוי לו זוכה העמדה של יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל בראשית תהליך אוסלו. אריאלי מצטט את רבין באומרו כי הוא לא התכוון לאפשר למדינה פלסטינית לקום בגבולות 1967 או בכלל, אבל בהמשך הספר מציג אותו כבעל עמדה פשרנית התומכת בהקמתה של מדינה פלסטינית.

כך בעמ’ 351 מצטט אריאלי את נאום רבין מאוקטובר 1995: “את פתרון הקבע אנו רואים במסגרת שטח מדינת ישראל שיכלול את מרבית שטחה של ארץ-ישראל, כפי שהייתה תחת שלטון המנדט הבריטי – כמובן, זה לא מתייחס לרמת-הגולן – ולצדה ישות פלשתינית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינים החיים ברצועת-עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו ישות שהיא פחות ממדינה […] גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. [אריאלי השמיט אך מופיע בנאום: לא נחזור לקווי ‎4 ביוני 1967] ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה-אדומים וגם את גבעת-זאב, כבירת ישראל […] גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת-הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש-עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים באזור מזרחית למה שהיה ‘הקו הירוק’ […]” (הדגשה והערה בסוגריים מרובעים שלנו)

מנגד, בעמ’  411 אריאלי כותב את ההפך הגמור: “[…] היעד הסופי של רבין היה שונה [מזה של נתניהו]. אוסלו אמור להוביל ליישום 242 במשמעות הברורה של הקמת מדינה פלסטינית כזו או אחרת, ואילו נתניהו מעוניין לכל היותר באוטונומיה תרבותית על 60-40 אחוזים מהגדה המערבית […]” (הדגשה שלנו)

גם אם נשים בצד את העובדה שב-242 לא הייתה אף מילה על מדינה פלסטינית (עמ’ 41-40, כאן), כיצד ניתן לייחס לרבין כוונה להקים מדינה פלסטינית בניגוד לדבריו המפורשים, שאריאלי עצמו ציטט כמה עשרות עמודים קודם לכן?

קמפ דיויד וטאבה

נתקדם לקמפ דיויד וטאבה בשנים 2001-2000. אירועים אלו, אשר בקיאותו של אריאלי לגביהם אינה מוטלת בספק, היוו עילה רצינית להסתמכותם של חוקרי הסכסוך על דבריו בעבר. אכן, אריאלי היה אחד המקורות הבולטים להפרכת תיזת ה”אין פרטנר” של ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק.

אך בעמ’ 367 אריאלי מציין כי הצעתו של ברק בקמפ דיויד הייתה “[…] הקמת מדינה פלסטינית מפורזת על 92 אחוזים משטח הגדה והרצועה ללא חילופי שטחים […]”. באופן מבלבל, הוא נזכר להעיר רק בעמ’ 372 ובהקשר של שיחות טאבה (כחצי שנה לאחר מכן), כי הישראלים והפלסטינים חישבו את אחוזי השטח באופן שונה. כפי שמבהיר ג’רמי פרסמן (עמ’ 17-16, כאן), הדבר היה נכון גם בקמפ דיוויד. פרסמן מסביר כי בראייה הישראלית אותם 92 אחוזים התחלקו ל-91 אחוזים מהגדה ואחוז בודד מרצועת עזה. אך חשוב מכך, 91% מהגדה המערבית בראיה הישראלית הסתכמו בלא יותר מ-86% ממנה בראיה הפלסטינית. הכיצד? ובכן, בעוד ישראל החסירה בחישוב האחוזים את שטחה של מזרח ירושלים לאחר 1967, את צפון ים המלח ואת שטח ההפקר של לטרון, הפלסטינים כללו את השטח הזה בחישוביהם. קל להבין מדוע עשו זאת: אלו הם שטחים שנכבשו ב-1967 ולכן חלה עליהם החלטה 242 האוסרת על השגת טריטוריה באמצעות מלחמה. בכל מקרה, ללא הבהרה זו מתקבל הרושם, שמה שהוצע לפלסטינים בקמפ דיויד היה נרחב יותר, בערך בחמש נקודות האחוז, ממה שהוצע בפועל.

לאחר קריסת שיחות קמפ דיוויד, הנשיא קלינטון הציע פשרה במסגרתה תבע מישראל למתן מעט את שאיפות הסיפוח שלה. בעמ’ 371 כותב אריאלי על הצעת קלינטון מ-23 בדצמבר 2000: “ממשלת ישראל קיבלה את ההצעה עם כמה הסתייגויות. הפלסטינים הגישו בתגובה אליה מסמך בן ארבעה עמודים הכולל 24 הסתייגויות – שהשתמעה מהן תשובה שלילית יותר מאשר חיובית.”

אין לכך שום בסיס, ואריאלי תורם כאן לרושם המוטעה של סרבנות פלסטינית. כפי שתיעד פרסמן במחקרו היסודי על המשא ומתן (עמ’ 20, כאן), המסמך שברק הגיש לקלינטון לא כלל ארבעה כי אם עשרים עמודי הסתייגות. יתרה מזו,  בתחילת ינואר 2001 ברק אמר באופן פומבי כי לא יקבל את הריבונות הפלסטינית בהר הבית/באגן הקדוש, למרות שלכך קראה הצעת קלינטון. בנוסף, בנאום מ-7 בינואר 2001 הנשיא קלינטון השתמש בשפה מאוזנת כדי לסכם את עמדות הצדדים בנוגע להצעתו: “ראש הממשלה ברק ויושב הראש ערפאת קיבלו כעת את המתווה הזה כבסיס למאמצים נוספים. שניהם הביעו הסתייגויות מסוימות.” כך או כך, אם ביטויין של הסתייגויות העיד על דחייה, קובע פרסמן, אזי גם ישראל דחתה את ההצעה. כמו כן, קשה להאמין שאריאלי עצמו מאמין לטענתו לגבי הדחייה הפלסטינית, שכן כבר בעמ’ 372 הוא מתאר תגובה פלסטינית למפה ישראלית שהוצגה בשיחות טאבה – אשר סותרת את דבריו שלו:

“[…] על כך הגיבו הפלסטינים כי היקף השטח המסופח בהצעת ישראל גבוה יותר מן ההיקף המקסימלי בהצעת קלינטון, 6 אחוזים, ודרשו כי הצדדים יעבדו על מפה שתכלול 5 אחוזים של שטח מסופח – פשרה בין המספר הנמוך למספר הגבוה בתוכנית קלינטון (6-4 אחוזים) […]”

במילים אחרות, אריאלי מדגים כאן לא רק שהפלסטינים ניהלו משא ומתן בטאבה אשר התבסס על הצעת קלינטון, ולפיכך לא דחו אותה, אלא שלפחות בהיבטים מסוימים הם שאפו להביא את הישראלים ההססנים לדבוק בהצעת קלינטון.

יוזמת קרי

מה לגבי יוזמת השלום האחרונה שיזם הממשל האמריקאי? גם כאן אריאלי מפתיע לרעה. בעמ’ 337 הוא כותב כי “במסגרת שליחותו של שר החוץ האמריקאי ג’ון קרי מטעם הנשיא אובמה הוסרה ירושלים מהצעת התיווך שלו שנדחתה על-ידי מחמוד עבאס […]” (הדגשה שלנו)

לא ברור על סמך מה אריאלי קובע שעבאס דחה את הצעת התיווך של קרי. לפי הראיות הזמינות, עבאס הסכים לסיפוח ישראלי של 80% מהמתנחלים, להתניית שיבתם הסמלית של פליטים פלסטינים בהסכמה ישראלית וללא איום על אופייה היהודי של ישראל, לפירוזה של המדינה הפלסטינית העתידית, ולכך שהשכונות היהודיות במזרח ירושלים יישארו תחת הריבונות הישראלית.

סיכום ומסקנות

ישנם לא מעט מקומות לאורך הספר בהם אריאלי מאיר עובדות חשובות ולא מחמיאות, באופן שתואם את מטרת הפרכת הבדיות אליה התחייב. את המקרים האלה לא סקרנו כאן משום שלהבנתנו, זה בדיוק מה שמצופה מחוקר בשיעור קומתו של אריאלי. אבל ניכר כי פעם אחר פעם אריאלי משמיט ומסלף עובדות בצמתים היסטוריים קריטיים, באופן שמיטיב עם תדמיתה של מדינת ישראל במגעיה עם הפלסטינים, לעיתים תוך כדי סתירות עצמיות. במודע או שלא במודע אריאלי אומר לקוראיו, שלמרות הכל הם בצד הנכון והצודק. אנחנו תוהים על הסיבות לתופעה מסקרנת זו, הגם שאין זו הפעם הראשונה שחוקרים רציניים נופלים בסילופים (ראו למשל החל מעמ’ 51, כאן).

ניתן לשער כי השמטותיו וסילופיו של אריאלי נוגעים לגורלו המר של פתרון שתי המדינות, שבקידומו אריאלי השקיע לאורך השנים את מרב מרצו. בהעדר רצון פוליטי בקהילה הבינלאומית לכפות את פתרון שתי המדינות בגבולות 1967, ובחושבו כי כיום “[…] מחציתה [של החברה הישראלית] רואה בפתרון שתי המדינות את העתיד הנדרש, וכשליש ממנה – דווקא בסיפוח למדינת ישראל” (עמ’ 144), אריאלי ככל הנראה מנסה לעשות נפשות לפתרון הרצוי בעיניו, מבלי לעורר יותר מדי אנטגוניזם בחברה הישראלית. ייתכן כי הוא מזהה הכרח להלך על חבל דק בין העובדות לבין האפשרות שחלילה יגרום לישראלים לחשוב שהם בצד הלא-נכון והפחות צודק. כך או כך, כפי שהראינו בהזדמנות קודמת, הרעיון שמחציתה של החברה הישראלית מעוניינת בפתרון שתי המדינות ורק שליש ממנה מעוניין בסיפוח הינו מופרך. למעשה, רוב החברה הישראלית מעוניין בסיפוח בהיקף כלשהו. לצערנו אריאלי לא רואה זאת, וייתכן כי עיוורון זה מקרין גם על עבודתו כחוקר הסכסוך.

יגאל גודלר ושי פרנס