ככל שמתבוננים לאורך זמן בשיח הציבורי, האקדמי והעיתונאי בישראל, בייחוד בנושאים עובדתיים, נוצר הרושם שיותר משחשוב לאנשים לתאר דברים כהווייתם, חשוב להם להצטייר בצורה מסוימת בעיני הסביבה (המוסדית, המקצועית והחברתית). מבררי עובדות רציניים צריכים להמנע מללכלך את תהליך בירור העובדות במשחקי אגו. בייחוד מבררי עובדות שמתקשטים בסטנדרטים עיתונאיים גבוהים ומבקרים אחרים על אי עמידה בהם. מקרה אחד כזה הוא תחקיר “המקור” אודות פעילותו של ארגון “שוברים שתיקה”. התחקיר המדובר נצפה כמו פוזה של איזון עיתונאי כפוי. שיטת הסנדוויץ’ מופעלת בכשרון לאורך התחקיר: פרוסה של ביקורת נועזת על הרדיפה הציבורית של שוברים שתיקה, ממרח של אישומים חסרי תקדים בחומרתם, המובאים, בחלקם, בשם התחקירנים, ועוד פרוסה על החשיבות הרבה שבעבודה הכנה (גם אם הלקויה) של הארגון.
נבהיר כבר עכשיו: הרטוריקה של התחקיר המדובר היא הרבה יותר אוהדת ומלטפת, בהשוואה לרטוריקה של “תחקיר” ערוץ 2. יתכן שתכונה שטחית זו היא שהביאה את שוברים שתיקה ואחרים בשמאל, להציג את התחקיר כתחקיר מאוזן. להבנתנו, שלא בצדק.
למעשה, התחקיר הוא כתב אישום חמור על פעילותו של הארגון – הרבה יותר מקודמו. ניתן לטעון שהוא גם הרבה יותר מזיק בהשוואה לקודמו, אשר הטייתו הייתה גלויה לעין. אכן, התחקיר מציג עצמו כנסיון חסר תקדים לבחון את אמינות העדויות ששוברים שתיקה מפרסמים. מסקנתו היא כי מתוך עשר עדויות שנבחרו מדגמית, רק שתיים אומתו (ארבע עדויות, מספרים לנו, לא איפשרו אימות או הפרכה בגלל חוסר בפרטים, שתיים התגלו כהגזמות ושתיים נוספות התגלו כשגויות).
רגע קט לפני שניגש לבחינת העדויות כפי שהציגו אותן בכתבה כדאי להזכיר כי רק בדקה ה-43 מגיעים המגישים לבחינת העדויות, שהן עבודת הארגון בפועל. עד אז עסקו בעיקר בהאם, כמה ומדוע פעיל הארגון בחו”ל. לכן חשוב להזכיר כי לאזרחים מותר לדבר בפני מי שברצונם תמיד ובאיזה פורום שנראה להם מתאים. עיתונאים המקדישים בכלל תשומת לב לשאלת חופש ביטוי כל כך בסיסית בוגדים בשליחותם הציבורית. מתוך 70 דקות טלוויזיה 17 בלבד מוקדשות לבחינת העבודה של הארגון ועוד מספר דקות לתגובת הארגון על הממצאים. גם פה התגובות של הארגון הינן כלליות ולא מתייחסות למקרים הספציפיים שעלו בכתבה. כך שהתחקיר, ככל שהיה כזה, הינו בעצם כתבת מגזין.
שלב העדויות
ראשית, העובדה הראשונה שמיד קופצת לעין היא שמתוך עשר עדויות שנבדקו לטענת הכתבים, רק ארבע מוצגות בפני הצופים: מקרה הגשש, ההנחיה של המח”ט לבצע וידוא הריגה, מקרה הקצין שלא באמת נקנס על הריגת נער פלסטיני ומקרה המזל”ט. אין זה מובן מאליו כלל מדוע אישומים כה חמורים על חוסר אמינות ואי דיוקים עובדתיים אינם מוצגים בצורה מפורטת ומלאה, בייחוד באקלים הציבורי בו נתון ארגון “שוברים שתיקה”, ובייחוד במסגרת תחקיר שמתיימר להעריך ברצינות את מהימנות העדויות. אבל נניח בצד את העובדה שמתוך עשר העדויות שנבחנו כביכול על ידי כתבי “המקור” מוצגות בפנינו רק ארבע, וניגש לפרטיהן, שכן אין דרך אחרת להעריך את רצינות התחקיר.
מקרה הגשש מתואר על ידי הכתבים באופן הבא: “מקרה של חשד של ‘תג מחיר’ של מתנחלים. המטע של משפחת עמור שקמים בוקר אחד ומגלים שהמטע פחות או יותר איננו. על פי העדות שפורסמה על ידי ‘שוברים’ גששי צה”ל שמגיעים למקום פועלים בצורה פשוט שערורייתית ובכלל לא בודקים מהיכן הגיעו הפורעים”. מכאן הכתבים עוברים להשמעה של העדות שבמסגרתה העד מצטט את הגשש באמרו כי הוא “מעדיף לא לדעת” מאיפה הגיעו הפורעים.
הכתבים ממשיכים: “טוב אז השגנו את תיק חקירת המשטרה וכשקוראים אותו מבינים שבמקרה הזה הגששים דווקא עשו את העבודה שלהם לא רע בכלל. הצליחו להתחקות אחר העקבות והובילו את החוקרים של המשטרה עד לבית של אחד המתנחלים ביישוב הסמוך, חוות מעון”. אדרבה, הכתבים אפילו מראיינים גשש שלקח חלק בחיפוש.
אבל את הכתבים הרי זה לא מספק. הם מעוניינים להצטייר כספקנים יותר מפירון מאליס. כפי שאומרת הכתבת: “טוב, הגשש, מן הסתם, יטען שהוא פעל כשורה, אבל מה אומרים הפלסטינים שנפלו קורבן למעשה החמור הזה? מתברר שגם הם סותרים את עדות ‘שוברים שתיקה'”. אז נשמעת שיחה עם פלסטיני המאשר כי הגששים הצליחו להתחקות אחר העקבות. הכתבת מסכמת: “זה בעייתי בלשון המעטה. נכון, אולי מיד לאחר האירוע התמונה עדיין לא ברורה, אבל העדות הזאת מתפרסמת זמן רב אחרי האירוע. יכול להיות שטלפון אחד לבעלי המטע היו חוסכים כאן מ’שוברים שתיקה’ את הפרסום השגוי הזה”.
כאשר אנו פונים לעדות באתר שוברים שתיקה, בתחתית העדות מופיעה ההערה הבאה: “חקירה משטרתית לאחר האירוע העלתה שלזירה הגיעו גששים שהצליחו לזהות עקבות שהובילו לבית במאחז חוות מעון” . כל מי שקורא את העדות ואת ההערה שמופיעה בתחתית יודע כי במקום פעלו לפחות גששים אחדים שעשו את עבודתם ובדקו מהיכן הגיעו הפורעים.
ההערה הזאת לא נשתלה לתוך העדות בעקבות שידור התחקיר בתכנית “המקור”, אלא הופיעה לצידה, ככל שניתן להבין, אחרי שהתגלו פרטי החקירה המשטרתית. זוהי בדיוק אותה החקירה המשטרתית שמתוכה מצטטים הכתבים. יתרה מזאת, ברור מאליו כי פרטים אלו אינם מפריכים את העדות המקורית ובוודאי שלא הופכים אותה לפרסום שגוי. אכן, האם לא ייתכן שמדובר בשני גששים/ צוותי גששים שונים? – כדי לבסס שהעדות הייתה שגויה על הכתבים היה להוציא מכלל אפשרות את תסריט הגששים השונים, דבר שלא נעשה במסגרת התחקיר.
העדות הבאה שנבחנת במסגרת התחקיר עוסקת בחשד לכך שמח”ט נתן הנחיות לוידוא הריגה, ש”לידה”, כפי שמעיר הכתב, “אלאור אזריה נראה כמו איזה פעיל של ‘שוברים שתיקה'”. מיד לאחר מיכן נשמעת עדות לפיה במסגרת תחקיר מח”ט ניתנו הוראות “מאוד ברורות איך התקלות צריכה להסתיים כשבאים לגופה, שמים לה קנה בין השיניים ויורים”.
גם כאן הכתבים הביקורתיים הלכו להצליב. לדבריהם “דיברנו עם כמה מחיילי המחלקה”. מיד מצוטט אדם בשם א.ש, שלפי הדיווח שירת במחלקה עם העד של “שוברים שתיקה”. בתשובה לשאלת הכתב, האם הוא “זוכר איזשהו תדרוך על העניין הזה עם המח”ט?” א.ש עונה “לא. בחיים לא אמרו לי דבר כזה. זה במאה אחוז לא”. הכתבת מוסיפה מיד כי “במקרה המסוים הזה הגענו גם לעד עצמו שבסרטון [של שוברים שתיקה] הוא, כמובן, לא מזוהה ודיברנו איתו. היום, ממרחק השנים, נראה לו שהמח”ט לא באמת נתן הוראה לירות בגופת מחבל שלא מהווה שום איום, אלא נתן הסבר סטנדרטי איך צריך לסיים קרב עם מחבלים”.
אם כן, העד של שוברים שתיקה מוצלב לכאורה מול עד נוסף, מאותה המחלקה, שאינו מאשר את דבריו. ויתרה מזאת, הכתבים מדווחים כי העד המקורי של שוברים שתיקה חזר בו. האם מדובר בהפרכה של העדות המקורית?
גם אם שני העדים היו כנים לחלוטין, ייתכן שרק אחד מהם נכח בתחקיר המדובר. האופן היחיד שבו שתי העדויות יכולות להיות מוצלבות הוא בתנאי ששני העדים נכחו באותו האירוע – במקרה זה אותה שיחה עם המח”ט שבמסגרתה לכאורה נאמרו הדברים. אבל התחקיר אינו מרמז אפילו שהם נכחו באותה השיחה. מעבר לכך, גם בהנחה שאחד העדים שיקר או משקר ושאכן שניהם נכחו באותה השיחה עם המח”ט, המצב שבו אנחנו נמצאים הוא מילה מול מילה, ולא הפרכה חד משמעית.
יתרה מזו, דבריו של העד שכביכול חזר בו מעדותו אינם מצוטטים במסגרת התחקיר, כך שלצופה אין מושג מה בדיוק הוא אמר. מדברי הכתבת מתקבל הרושם שהעד כבר לא חושב שהמח”ט נתן הוראה לירות בגופת המחבל אלא “נתן הסבר סטנדרטי איך צריך לסיים קרב עם מחבלים”.
המצב הזה מיד מעורר סדרה ארוכה של שאלות, שהכתבים לא טורחים לטפל בהן: למה העד אמר את מה שאמר בעדותו המקורית? האם ממרחק השנים הזכרון שלו לגבי מה שקרה השתפר? האם אין סיבות לא ענייניות – דוגמת מצבו הציבורי ההולך ומדרדר של ארגון ‘שוברים שתיקה’ בישראל והחשש להיות מזוהה עימו – שבעטיין העד עלול לרצות לשנות את עדותו, בייחוד בשיחה עם אנשי תקשורת אשר הצליחו להגיע אליו למרות שבעת עדותו בחר באנונימיות? אם מדובר בעדות שברמת העיקרון ניתן לאמתה כיצד אימתו אותה שוברים שתיקה ואם הם לא עשו זאת, מדוע זה לא מצוין בתחקיר? אדרבה, במסגרת גביית העדות, תחקירן שוברים שתיקה מגיב לדבריו של העד אודות הוראות המח”ט ש”זה גם מה שאני יודע”. האם הכתבים לא היו אמורים לברר מה בדיוק המראיין ידע? האם ידע על הוראת המח”ט או על אי חוקיות וידוא ההריגה, עניין אשר לפני רגע אמר שאין לו מושג לגביו?
מעבר לכך, בתחקיר נאמר כי הכתבים דיברו עם כמה מחיילי המחלקה, אך רק אחד מהם מצוטט. מדוע לא חושפים בפנינו מה אמרו חיילי המחלקה האחרים?
אך גם אם נתעלם מכל סוללת השאלות הזאת, ברור שהתחקיר אינו מספק די מידע כדי להפריך את העדות המקורית. עם זאת, הוא מעורר שאלות רציניות אודות המניעים של העד, שלכאורה לפחות, חזר בו. עם כל הבעיות שמנינו, זוהי אולי הדוגמה שמטילה את הצל הכבד ביותר על תהליך אימות העדות הספציפית הזו של שוברים שתיקה.
המקרה הבא עוסק בעדות שהכותרת שהוענקה לה על ידי ‘שוברים שתיקה’ הייתה “העונש על הריגת ילד – קנס של מאה שקל” עדות מספר 43 בדוח הבא, עמ 89.
מיד מושמעת בפני הצופים עדותו של חייל ששירת בשכם ביחידת צנחנים ב-2002, אשר לפי דבריו “אני מכיר הרבה פעמים שקרה לנו בתוך העיר שנהרגו ילדים לאו דווקא תצפיתנים או זה, כתוצאה שניסו ירי לרגליים ופגעו בגב, פגעו בבטן. בדרך כלל אם יש עונש זה בדרך כלל קצין מקבל קנס של מאה שקל על הריגת ילד”.
את העדות הזו הכתבים מנגידים מול “תחקיר שביצע כבר לפני עשור הכתב הצבאי של ‘הארץ’, עמוס הראל”. כך נאמר בתכנית: “מתברר שכל סיפור הקנס לא נכון. הראל מגלה שקצין צנחנים אכן יורה באותו נער שזורק בקבוק תבערה לעבר הג’יפ ומצית אותו, אבל הקצין לא נקנס על האירוע הזה. הקצין קיבל קנס על דבר אחר. העדות מבוססת על התרברבות של סמ”פ שלא נבדקה. עוד אגדה אורבנית. ב’שוברים’ מודים ואומרים: טעינו והסרנו את הסיפור מהאתר”.
אלא מאי, הכתבה של הראל כלל לא מתייחסת לאותה התקופה. בעוד העדות המובאת בתחקיר “המקור”, מתייחסת למה שארע ב-2002, כתבתו של הראל, “כביסה מלוכלכת בדם” שפורסמה ב”הארץ” ב-28 לינואר 2005, מתייחסת למקרה שארע “לפני פחות משנה”, כלומר במהלך שנת 2004. אומנם הכתבה של הראל מתייחסות לאירועים שקרו באזור שכם ומתבססת גם כן על עדותו של לוחם בצנחנים שהעיד בפני “שוברים שתיקה”, היא אינה יכולה לשמש את הכתבים לצורך הצלבה של עדות אודות דברים שארעו לכל המאוחר ב-2002. גם אם הפרט הזה חמק מעיני הכתבים – דבר שקשה להאמין בו – העדות המצוטטת בתחקיר “המקור” כלל לא מתייחסת למקרה ספציפי שבו נורה נער שזרק בקבוק תבערה לעבר ג’יפ, אלא למה שקורה “בדרך כלל” (כפי שנשמע בכתבה עצמה).
על הדרך אפשר לציין שגם אם הכתבה והעדות היו מתייחסות לאותו המקרה – אפשרות שלא מתיישבת עם התאריכים של העדות והכתבה – חשיבות הממצא לא היתה גדולה. כפי מציין הראל בכתבתו, “באותה תקופה לא הועמדו לדין פלילי קצינים וחיילים נוספים על הרג ילדים ונערים בשכם”. אם כבר, אז העדות מתארת מצב של עונשים קלים על הרג פלסטינים, כשבפועל החיילים לא נענשים כלל. הראל אף מוסיף, “בתחקיר בגדוד נמצאו ליקויים בתפקוד הקצין והוא הועמד לדין משמעתי בפני המג”ד, שנזף בו על רשלנות והטיל עליו קנס של 300 שקל… המג”ד מבהיר שהקנס לא היה על הרג הילד”. כפי שמצוין בתחקיר ה”מקור” על בסיס כתבתו של הראל, “התחקיר דווקא העלה שהקצין נהג בהתאם להנחיות הפתיחה באש.הוא נשפט על ‘כשלים בהוצאת המשימה'”. אבל אם החייל הרג ילד ואם העונש היחיד שהוא קיבל היה נזיפה וקנס של כמה מאות שקלים, האם לא צדקו החיילים בפלוגה בלקח שהם הפיקו מהמקרה: המחיר הכי גבוה שתשלם אם תהרוג ילד לא יעלה על כמה מאות שקלים. “מבחינת החיילים” מציין הראל “ספק אם יש הבדל. בעיניהם וכך זוכר זאת הצנחן ששוחח עם “הארץ” הקצין נקנס כי הרג ילד פלשתינאי”.
העדות האחרונה שנבחנת בתחקיר נוגעת להפעלת מזל”טים במבצע חורף חם ברצועת עזה. לדברי העד “אצלנו היו שני מזל”טים, ישב איתנו קצין מהחטיבה. הקצין יושב מול הטלוויזיה ורואה מישהו הולך עם משהו ביד ואומר לזה שמפעיל את המזל”ט ‘מאושר, תירה בו’. מישהו אומר “זה עיתון, זה לא נשק” אז הקצין אומר “שלא יסתובב לי בזמן מלחמה עם עיתון”.
העדות מונגדת מיד מול דבריו של תא”ל מיל’ משה (צ’יקו) תמיר: “תקשיב, זה בדיוק כמו כל העדויות של הארגון הזה. זה התחכמויות על התחכמויות על זווית מאוד מוזרה שחיילים רואים סיטואציות קרביות ומקישים עליה. יש לזה כללים, יש לזה גם פיקוח בחיל האוויר במקביל לפיקוח שיש אצלנו ולא רק, זה שמפעיל יש גם עליו פיקוח. זו תמונה שמשודרת למטה הכללי ולכל העולם”.
לאחר השמעת דברי תמיר, הכתב ממשיך: “טוב אנחנו לא באמת ציפינו שמפקד האוגדה יודה במדיניות אש פרועה כזאת ובגלל זה פנינו ל’שוברים’ וביקשנו שיחברו אותנו עם העד, יגידו באיזה יחידה מדובר או יספקו פרט נוסף כלשהו. ב”שוברים” סרבו. הם אמרו: מצטערים. זאת עדות סופר רגישה”.
על רקע דברים אלו עולה השאלה מה הם כן ציפו לקבל ממפקד האוגדה? האם מפקד האוגדה היה עד לסיטואציה שלגביה העיד העד? – נראה שלא. אם כן, איזו מטרה שירתה עדותו מלבד הצורך לנגח את עבודתם של ‘שוברים שתיקה’?
יתרה מזאת, הכתב אינו מדייק כאשר הוא מתאר את סירובם המוכר של שוברים שתיקה למסור פרטים אודות העד. אומנם שוברים שתיקה ככל הנראה סרבו לחבר את כתבים עם העד, שהרי הם מתחייבים לחסיונו, הם בהחלט אמרו באיזו יחידה מדובר. זה אפילו מובא בתחילת העדות (וגם בעדות כפי שהופיעה באתר הארגון) – העד שירת בגבעתי.
על כל פנים, כל מה שמובא בהמשך נשמע כמו לא יותר מהשערות של הכתבים. כתבת: “הארגון עצמו מצהיר שבמקרים של עדויות חמורות הוא טורח להצליב מידע עם שני עדי ראיה לפחות, זה גם מה שקורה במקרה הזה? כתב: “תראי, גם על השאלה הזאת הם לא מוכנים לענות, גם בגלל הרגישות, עד כמה שאנחנו מבינים התשובה היא שלילית, מכיוון שהם שמעו סיפורים דומים מחיילים אחרים הם החליטו לפרסם את זה, ועד כמה שאני מצליח להבין כש”שוברים שתיקה” אומרים שסיפור מאומת, הם הרבה פעמים מתכוונים לזה שהם שמעו סיפורים דומים מחיילים אחרים”. כתבת: “טוב זה לא ממש עומד בסטנדרטים עיתונאיים מחמירים”.
המדגם שלא היה?
לסיכום, כדאי להתעכב על הבחירה ה”מדגמית” של המקרים. אומנם לא כל עשרת המקרים עליהם מדברים הכתבים מוצגים בפני הצופים, עולה השאלה עד כמה הם מייצגים את עבודתם של שוברים שתיקה. אם מדובר היה בבחירה אקראית, ייצוגיותם לא הייתה בסימן שאלה. אבל מתוך ארבעת המקרים שהוצגו, הכתבים מודים כי שתיים מהעדויות הופרכו כבר לפני שנים. הכתבה של עמוס הראל המפריכה לכאורה את סיפור הקנס בגובה מאה שקלים פורסמה “לפני עשור” (לפי הדיווח, שוברים שתיקה התנצלו והסירו את הפרסום); וחקירת המשטרה שחשפה את עבודתם הרצינית של הגששים היא לפחות מ-2013 (ותוצאותיה מופיעות באתר “שוברים שתיקה”). אם כן, לפי הכתבים עצמם, הם לא גילו כאן דבר חדש, אלא בחרו שני מקרים שכבר “הופרכו” לפני. אומנם ראינו את הבעייתיות בהפרכות אלו, אך גם אם נקבל לצורך הטיעון שמדובר בהפרכות אותנטיות, כיצד ניתן לטעון שמדובר במדגם רציני? מדגם רציני אמור לשאוף לייצג את כל מגוון העדויות שפרסמו “שוברים שתיקה” ולא להתרכז דווקא באלו שלפי הכתבים עצמם כבר התגלו לפני שנים כמפוקפקות וכחלשות ביותר. אלא אם כן, הכוונה הייתה לתפוס את “שוברים שתיקה” בקלקלתם, גם במחיר של סילוף.
כתבו – יגאל גודלר ושי פרנס
אתה מבולבל לגמרי.
לצה”ל יש הוראות ברורות ונהלים כתובים לגבי הדרך בה צריך לנהוג ולפעול במנעד רחב מאוד של מקרים. מכיוון שמדובר בארגון צבאי, אפשר להניח ששמירה על נהלים והוראות היא הנורמה.
מכיוון שהעדויות שמגיעות לשוברים שתיקה מציגות חריגה מההוראות והנהלים באופן שלכאורה מקבל גיבוי מהדרג הפיקודי, אז נדרש אימות של העדות שרק בסופו יהיה סביר להניח שמדובר באמת.
מה שאתה כותב כאן הוא תהליך הפוך, אתה מניח שכל עדות היא אמת, אלא אם הופרכה בצורה ודאית. המשמעות של הדבר היא שיש לך הנחת יסוד שחריגה מההוראות והנהלים היא הנורמה בצבא, שזו אולי משאלת לב מעוותת שלך, אבל ברור לכל מי ששרת בצבא שמדובר בהנחה חסרת ביסוס והיגיון.
הי תומר,
תודה וסליחה על התגובה המאוחרת.
אתה בהחלט צודק בזיהוי ההנחה שמונחת ביסוד הפוסט. אנחנו אכן הנחנו שהעדויות הן אמת בעיקרן. לדעתנו זו הנחה מוצדקת במהותה, משום שאם שוברים היו מפשלים בעניינים עובדתיים משמעותיים כחלק מעבודת איסוף העדויות זה היה נחשף כבר מזמן (שלא לדבר על כך שזה גם היה התאבדותי מבחינתם). מעבר לכך, אתה לא יכול לצפות מפוסט כזה שיוכיח שכל עדות שפורסמה על ידי שוברים שתיקה היא אמת. גם לא התיימרנו לעשות זאת. כתבנו את הפוסט מתוך כוונה מפורשת לבדוק האם המידע שהוצג בתכנית “המקור” מצליח להדגים שהעדויות אינן אמת. דומני, שהתשובה לכך היא לא, ולא ראיתי טיעון שלך המערער על מסקנה זו.
יתרה מזאת, ההנחה שלך לפיה ארגון צבאי בהכרח שומר על נהלים היא מופרכת אמפירית. דובר צה”ל נתפס באינספור שקרים גסים שנועדו להצדיק עבירות על הדין הבינלאומי (למשל, דובר צה”ל טען בזמנו שלא נעשה שימוש בזרחן לבן בעופרת יצוקה, למרות שצה”ל השתמש בזרחן לבן בשכונות מאוכלסות בצפיפות; דובר צה”ל גם טען שעל המאווי מרמרה היו כמה עשרות פעילי אל קאעידה). ואלו רק שתי דוגמאות בולטות. אם צה”ל היה פועל במסגרת הדין הבינלאומי הוא לא היה נזקק לשקרים כאלה.
בשני המקרים בהם אנו יכולים להעריך את המידע של “המקור” באופן עצמאי – במקרה הגשש ובמקרה הקנס – מדובר באירועים ש”המקור” לא מערער על כך שהם קרו. זאת אומרת, כורתי העצים לא נעצרו (גם אם בניגוד לדברי העד היה גשש אשר איתר אותם) וקצין שהרג ילד פלסטיני אכן נקנס (גם אם המג”ד לא רצה לסווג את הקנס כקנס על הריגת ילד). כלומר, גם בהתעלם מההשגות שלנו, “המקור” לא סיפק הפרכה.
יגאל