בכל חברה בעלת יומרות דמוקרטיות, קיימת ציפייה למהימנות ודיוק בעבודה העיתונאית. בפרט, מצופה שכתבים ופרשנים, ודאי הבכירים מביניהם, לא יפרסמו אמירות שלא נתמכות בראיות.
שלומי אלדר כותב במאמרו “את ההתקוממות הזו צה”ל לא יעצור” ב’הארץ’: “האינתיפאדה הראשונה הסתיימה עם החתימה על הסכמי אוסלו, מה שהוביל לגל טרור רצחני של חמאס, שלא היה מוכן להידחק החוצה. האינתיפאדה השנייה הוכרעה לאחר שישראל חיסלה את שני ראשי חמאס, השייח’ אחמד יאסין ויורשו עבד אל-עזיז רנטיסי בתוך חודש אחד במארס־אפריל 2004…”, ומצליח לטעות או לכל הפחות לא לדייק פעמיים במשפט אחד.
אלדר, שלו ניסיון עשיר ורזומה מרשים בתחום, נדמה שממהר, נופל לתעמולה מקובלת או לחלופין לא מקבל או לא מכיר ראיות סותרות, אפילו מהצד הישראלי.
גל טרור רצחני של חמאס – יצחק אילן, לשעבר סגן ראש השב”כ, קובע כי פיגועי הטרור הרצחניים של חמאס, התחילו לאחר טבח מערת המכפלה ובעצם לא כתגובה להסכם אוסלו:
“אגב, הנזק הכבד ביותר של גולדשטיין היה שאחריו החלו פיגועי ההתאבדות”.
זה אמיתי? עד היום חשבתי שזו אגדה אורבנית. היה איזה פיגוע בצומת מחולה לפני הטבח, לא?
“שטויות. פיגועי ההתאבדות בישראל החלו רק אחרי גולדשטיין, חד־משמעית. עיאש עצמו הוציא הודעה אחרי הטבח במערת המכפלה שיתחיל לבצע פיגועי התאבדות. הבטיח וקיים. לגבי הפיגוע במחולה ב־93′, מי שאומר שזה היה פיגוע התאבדות, טועה. כשבודקים את הפרטים מבינים שזה לא”.
גם מתי שטיינברג, יועצו של ראש השב”כ בתקופה הרלוונטית, התייחס לאירועים בספרו “עומדים לגורלם” (עמ’ 280-279): “המעבר של ה’חמאס’ באפריל 1994, ממיקוד פיגועי התאבדות ביעדים צבאיים ובתחומי הגדה ורצועת עזה ליעדים אזרחיים בתחומי הקו הירוק, נבע אפוא ישירות מטבח גולדשטיין. בכך הכריע מעשהו של גולדשטיין את הכף לטובת המצדדים בקרב ה’חמאס’ בפיגועי התאבדות גם נגד אזרחים ובתחומי מדינת ישראל ללא הבחן. עד אז ניטש ב’חמאס’ פולמוס פנימי בדבר הכדאיות של פיגועים ללא הבחנה”.
תרגום: לא הסכם אוסלו הוביל לפיגועים הקטלניים אלא טבח גולדשטיין.
האינתיפאדה השנייה – אלדר אינו חושף את קוראיו לקריטריון לפיו הוא תוחם ומתארך את האינתיפאדה השנייה.
הוא כותב שלאחר שישראל חיסלה את שני מנהיגי החמאס האינתיפאדה הוכרעה. אולם למעשה האלימות המשיכה שכן כבר בתחילת מאי נרצחו ברצועת עזה טלי חטואל ובנותיה.
לפי דוח השב”כ 2009 – סיכום העשור הירידה בכמות הפיגועים ובכמות הנפגעים הישראלים החלה כבר ב-2003.
“63 אחוזים מכלל פיגועי ההתאבדות (92 פיגועים) התרחשו עד שנת 2002 (כולל). 2002 הייתה שנת שיא – במהלכה בוצעו 53 פיגועי התאבדות, בהם נהרגו 189 בני אדם. לאחר שנת 2002 החלה מגמת ירידה במספר הפיגועים במתווה זה. זאת, כתוצאה מפעילות הסיכול הישראלית, ובראשה מבצע “חומת מגן”, וכן נוכח תחילת בנייתו של “מרחב החיץ”, והשלמתו באזור השומרון (בשנת 2004)”.
השב”כ לא טורח אפילו לציין את חיסול יאסין ורנטיסי כגורם שהביא לירידת מספר הפיגועים, ובטח לא להכרעה.
דוח שב”כ 2004 מציין כי חודשים אחרי ההתנקשויות ברנטיסי ויאסין, נמשכו סיכולי הפיגועים. דהיינו, מאמציהם של הפלסטינים להוציא אל הפועל פיגועים לא נעצרו בעקבות ההתנקשויות האמורות. בעוד הדוח לא מציין כלל את ההתנקשויות עליהן כתב אלדר כגורם משמעותי, הוא מזכיר את מרחב החיץ ומייחס לו תרומה להפחתת פיגועים.
תרגום: גם אם קשה לקבוע מתי בדיוק האינתיפאדה השנייה הוכרעה, ראוי לציון כי אפילו הגורם המוסמך לא מציין את ההתנקשויות ברנטיסי ויאסין כקו פרשת מים (ואפילו לא מזכירן כלל).
שי פרנס ויגאל גודלר
