בסוף השבוע האחרון בפרט, ובמהלך אירועי המחאה הנוכחית בכלל נתקלתי בשני ביטויים מאוסים במיוחד מהצד השמאלי של המפה “אופטימיות היא עמדה פוליטית” ו”המחאה היא לא עניין של ימין או שמאל…”
לפני זמן לא רב כתבתי על הבריחה מהפוליטי בישראל.
בעוד הימין התרחק מהפוליטיקה הממשית אל מחוזות הקונספירציה וההזיות המשיחיות, המתקפה בת 30-20 השנים האחרונות על השמאל בישראל גרמה לו להתרחק מהפוליטיקה אל מחוזות האדישות, פחד משתק והסתגרות. אותה מחשבה ידועה כי אם רק תמצא חן בעיני התוקפן שלך הוא יעזוב אותך לנפשך. באופן מרהיב זה לא מסתייע והשמאל נסוג מכל עמדה שוב ושוב.
כך ניתן היה לשמוע עוד במחאת 2011 את שתי האמירות המטופשות הנ”ל, לאחר מכן במחאת שוד הגז, ואפילו במחאות נגד השחיתות השלטונית.
אופטימיות היא לא עמדה פוליטית – כמעט מגוחך להתייחס לאמירה הנבובה, האוורירית ואפילו חסרת האחריות הזו. האם מונרך יכול להיות אופטימי? האם דמוקרט יכול להיות אופטימי? האם דיקטטור יכול להיות אופטימי? האם פרולטר יכול להיות אופטימי? אופטימיות היא רגש ותו לא. היא ודאי לא עמדה פוליטית.
המחאה היא כן עניין של ימין ושמאל – באופן מופלא השמאל המובס מפוחד כל כך שהוא אינו מסוגל לאמץ אל חיקו שום דבר פוליטי ממשי. מחאה נגד שלטון ההון ומשבר הדיור לא היתה עניין של שמאל, מחאה נגד הפרטה של משאבי טבע לא היתה כזו, והנה גם מחאה שמתיימרת לדבר בשם הדמוקרטיה, במדינה שבה 20 אחוז מהאזרחים מופלים בצורה ממוסדת והיא גם שולטת על מיליוני נתינים נטולי כל זכויות עשרות שנים היא אינה פוליטית.
אם השמאל לא מייצג שום עמדה, מתיימר לאופטימיות בתור פעולה פוליטית, הוא נסוג מהשדה הפוליטי ולא רק שיפסיד אלא יעלם.
