ב-1 למרץ קיים ארגון מולד ספייס בהשתתפות ד”ר אבנר ענבר, מייסד שותף בארגון, וד”ר ארנון דגני, עמית מחקר. בספייס התייחסו השניים לדוח האחרון של אמנסטי שעסק במשטר הישראלי בין הנהר לים. הדוח קבע כי בכל השטח האמור מתקיים משטר אפרטהייד ישראלי נגד הפלסטינים.
הדוברים טענו כי הדוח מגמתי (25:39), לוקה במסקנותיו (28:22) ומאמץ מסגרת מושגית שגויה (27:48), בעודם מודים כי הדוח מדייק בפרטים העובדתיים שהוא מציג (25:29, 27:40). למרות הודאה זו, הדוברים העמידו פנים שהדוח לא הזכיר נקודות עובדתיות שקיבלו התייחסות נרחבת במסגרתו. תוך כדי כך הם גם סתרו את עצמם. לנו השיחה נשמעה כמו גרסה נוספת למאמרו המבולבל של פרופ’ מרדכי קרמניצר, שבבירור לא קרא את הדוח בעיון טרם כתב עליו.
בפוסט קודם תיעדנו אמירות שגויות בנוגע לדוח בקרב אנשי שמאל בולטים, שמיהרו לכתוב את דעתם מבלי לטרוח לקרוא בו. הפעם לשני הדוברים היה זמן רב לקרוא את הדוח בעיון. לא ברור אם דפדפו בדוח מתוך כוונה כנה להבין את אשר כתוב בו, אבל ודאי שהם לא קראו אותו בעיון. עם זאת, ברור ששני הדוברים הרגישו בנוח לסלף את תוכנו. כפי שציינו בעבר, זהו מצב בו כל קוראת זהירה יכולה להפריך את דבריהם בקלות, אם רק תטרח להסתכל בתוכן שעל אודותיו דיברו.
שוב אנו עדים לגישה מסקרנת בקרב השמאל האינטלקטואלי, עליה כבר כתבנו. לפי גישה רווחת בחוגים אלה, מה שהדוח קובע הוא לא מה שכתוב בו בפועל, שחור על גבי לבן, אלא מה שאומר הפרשן הסמכותי. לרוב הוא יהיה בעל תואר מתקדם ו/או משרה נוחה באוניברסיטה או בארגון חברה אזרחית. נראה כאילו תנאים מוסדיים אלו מהווים, לפחות מבחינת הדוברים, כרטיס פתוח לפרש טקסטים כתובים כאוות נפשם. מבלי להיות כבולים לתוכן הממשי. וכמובן, ללא שום חשש שעוד מישהי עשויה לקרוא את התוכן המדובר ולחשוף את הבלוף. שלא לגמרי כמו בפרשנות התלמודית היצירתית לכתבי הקודש (שמהווים טקסט לא פשוט לקריאה), כאן מדובר בפרשנות גחמנית לטקסט קריא להפליא.
התופעה מבטאת זלזול גמור במילים שנאמרות ונכתבות, צפצוף על עובדות מתועדות כמו גם חוסר כבוד לקוראות ולמאזינים. נראה כאילו מבחינתם של חוגים אלו, הקהל אינו מסוגל לקבוע בכוחות עצמו מה כתוב בדוח. לכן דוברים ומחברים אלה ודומיהם לא רואים סיבה לבדוק את עצמם ולא חווים שום מבוכה כאשר הם נחשפים. אחד מאיתנו אף טרח לעמת אותם עם חלק מסילופיהם בזמן השידור (1:27:48) אך ללא הועיל.
אין ספק שלא רבים הם האנשים להם יש פנאי לקרוא דוח עמוס בפרטים באורך של 280 עמודים. אכן, לא כולם מקבלים שכר על קריאה. אך פנאי ומסוגלות אינם היינו הך. ואם כבר אנשים בעלי פנאי והכשרה בקריאה מחליטים לתווך ולסכם תכנים מן הסוג הזה לקהל הרחב, יש לעשות זאת בחרדת קודש. מבלי לעגל פינות. כך שכל קוראת תוכל לאמת את הדברים עבור עצמה. הרצון להישמע “מקוריים” ו”ביקורתיים” אינו הצדקה לסילוף חומרי המקור. גם לא הרצון להתחבב על הקונצנזוס.
נתחיל.
אפרטהייד
ד”ר דגני פותח בהתייחסות להגדרת האפרטהייד. לפי דבריו ב-14:08: “ההגדרה המשפטית למה זה אפרטהייד היא מאוד כוללנית. היא כוללנית במובן הזה שיש המון המון סעיפים…ואם מדינה, עושה רושם שהיא נופלת באחד מהסעיפים האלו, אז היא מדינת אפרטהייד. אז זה בעצם רשת מאוד מאוד צפופה…לכל הדברים האלה צריך להוסיף בשביל שזה יהיה אפרטהייד…צריך להכנס יסוד מערכתי או סיסטמטי, משהו שנוטה להיות יותר ארוך טווח, משהו שנוטה יותר להיות מעוגן בחקיקה, או בפרקטיקות מקובלות, שקורות לאורך הרבה זמן”.
קל לראות שהדובר סותר את עצמו. תחילה הוא מציין שמספיק שיתמלא סעיף אחד כדי לסווג מדינה כאפרטהייד. ואז מיד הוא מציין שכדי לסווג משטר כאפרטהייד צריך להיות נוכח יסוד מערכתי. כלומר, פתאום, כבר לא מספיק שיתמלא רק סעיף אחד. יתרה מזו, ההתפלפלות של דגני לגבי מידת המתירנות בסיווג המשטר כאפרטהייד אינה רלוונטית לדוח. שכן, מצוין בו בפירוש שהוא מאמץ הגדרה מחמירה וצרה לפשע האפרטהייד (עמ’ 49 בדוח).
הקו הירוק
ד”ר דגני לא עוצר ועובר לדון בהתייחסות של הדוח לקו הירוק. כך הוא טוען ב-16:56: “מבחינתו [מבחינת הדוח] הקו הירוק לא רלוונטי”. אבל הקו הירוק משחק תפקיד מכריע בדוח בסיווג המשטר כאפרטהייד (עמ’ 81-74). הדוח מדגיש את ההבדלים במדיניות הישראלית ובחלות הדין הבינלאומי בין שני צידיו לא מעט פעמים: עמ’ 11, 12, 17, 19, 22, 29, 38, 61-62, 217.
מיד לאחר מכן דגני אומר דבר אחר: “הרבה פעמים יש עניינים של למנוע תשתיות או תכנון, הדוח מדלג באופן סימלס [Seamless] הוא מדלג בצורה מאוד, מחליק בין מזרח ירושלים לשטחי סי לתוך הקו הירוק לנגב…” (הדגשה שלנו)
ואז דגני ממשיך 17:48: “…ההיבט המשפטי השונה של השטחים, לעיתים מתייחסים אליו, אני לא אומר שהוא לא קיים, אבל הייתי אומר שהוא מאוד מאוד משני”.
הדובר סותר את עצמו ממש בנשימה אחת. הוא עבר מהטענה הנחרצת שמבחינת הדוח הקו הירוק לא רלוונטי, לקביעה שהדוח מקפיד לציין את צדי הקו הירוק השונים, ואז להודאה המהוססת שהדוח, אחרי הכל, מכיר בהבדלים המשפטיים בין שני צדי הקו הירוק. הרי אם הקו הירוק לא רלוונטי מבחינת הדוח, הוא וההבדלים סביבו לא אמורים להיות מוזכרים כלל.
הסכסוך הישראלי-פלסטיני
נעבור לד”ר אבנר ענבר. לטענתו, הדוח משמיט את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כמו גם את תפיסת האיום של ישראל. 30:27: “…הבעיה הראשונה שאני רואה זה שהדוח הזה, או שהוא מתעלם בכוונה, או אפילו יותר מזה שהוא כולו נסיון מכוון להעלים את קיומו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כלומר, כל המסגרת הרעיונית מבוססת על מה שנראה לי כמו הנחה שבין היהודים הישראלים והפלסטינים באשר הם אין סכסוך, או עימות או מלחמה (30:51) מתמשכים. אני עשיתי כזה קונטרול אף, הביטוי ‘הסכסוך הישראלי-פלסטיני’ מופיע בדוח פעמיים. בעוד שהמילה ‘אפרטהייד’ מופיעה פעמיים בפסקה בערך. הביטוי ‘סכסוך’ מופיע מעט מאוד פעמים, ובעיקר בהקשרים ספציפיים. כלומר, הקונפליקט של 48, הקונפליקט של 67, כלומר מלחמות ספציפיות…הרעיון שכל המציאות הישראלית-פלסטינית היא מציאות של קונפליקט מתמשך, היא מוכחשת ומודחקת לחלוטין בדוח הזה…”
אלה מילים מסקרנות. הדוח מזכיר את הכוונה של בן-גוריון ב-1948 לטהר את השטח מפלסטינים (עמ’ 67), מזכיר את מלחמת 1947-49 ואת ההרוגים הערבים והיהודים ואת הבתים שננטשו (עמ 16, 19, 22, 30, 41, 64, 74, 75, 81, 82, 93, 114, 116, 120, 121, 124, 126, 159, 221), מזכיר את הפליטים שלא יכולים לשוב עד לרגע זה (למשל עמ’ 13-12, 14, 15, 16, 19, 33, 36, 41, 62, 63, 64, 72, 74, 75), מזכיר אינספור פעמים את שתי האינתיפאדות (למשל עמ’ 18, 20, 27, 41, 42, 88, 89, 91, 95, 96, 110, 112, 145) ומזכיר את סוגי האפליה השונים (למשל עמ’ 105-98, 146-128, 164-146, 194-178, 217-194) שמפעילה ישראל נגד הפלסטינים מאז 1948. אדרבה, זהו סיכום של כמה מהנימוקים לסיווג של המשטר בין הירדן לים כאפרטהייד (עמ 265-217). הדוח מזכיר את המבצעים בעזה (עמ 27, 42, 171, 172, צילומים בעמ’ 174, 183, 196, 216), את הטילים ואת פעולות הטרור הפלסטיניות (עמ 11, 27, 42, 110, 171). כיצד ניתן לקרוא את כל זאת ולחשוב שהדוח מתעלם מהסכסוך?
נמשיך הלאה. ענבר נראה כמצביע על השמטה רצינית נוספת בדוח. כך הוא אומר ב-31:55: “…זה נראה שהם [כותבי הדוח] לא מסוגלים להבין או להודות לפחות במינימום שישראל תופסת את המצב הזה כסכסוך, כלומר תופסת את עצמה גם כקורבן, לפחות פוטנציאלית…הפלסטינים עבורה הם לא רק מושא לדיכוי ושליטה…אלא גם גורם פעיל בעולם שמאיים על ישראלים ומסכן אותם לפחות במינימום בתפיסה שלהם. וכל הדבר הזה לא קיים כמעט בכלל בכל הדוח הזה. כלומר, התפיסה הישראלית שאנחנו מתמודדים עם איזשהו איום…לא כל כך חשוב אם האיום הזה אמיתי או לא אמיתי, או שאנחנו פועלים מתוך איזושהי תפיסה של קונפליקט עם הפלסטינים על משאב מסוים, נגיד טריטוריה, אוקיי, ששנינו רוצים אותה, זה, אין את זה בכלל בדוח…”
אבל הדוח מזכיר את נימוקיה הביטחוניים של ישראל אינספור פעמים: עמ’ 32-33, 80, 95, 99, 100, 101, 102, 103, 105, 115 117, 118, 123, 134, 145, 184. הוא גם מזכיר, כאמור, פגיעות פלסטיניות באזרחים ישראלים בעמ’ 11, 27, 42, 110, 171.
בניגוד לטענתו של ענבר כי הדוח מתעלם מהמאבק הטריטוראלי, פרק שלם מוקדש בדיוק לנושא הזה (למשל עמ’ 164-113).
הטענה שהקונפליקט על טריטוריה בין ישראל לפלסטינים כלל לא מוזכר בדו”ח, היא לא פחות ממדהימה. לא רק בגלל מה שכתוב בדוח. אלא גם לאור השיחה בין הדוברים. הרי דקות ספורות קודם לכן, בן שיחו של ענבר, ד”ר ארנון דגני, דיבר על הפקעת האדמות מפלסטינים אזרחי ישראל במהלך הממשל הצבאי (26:34). כאמור, מדובר בהפקעת אדמות (או טריטוריה!) שמתועדת בדוח בהרחבה (למשל עמ’ 123-113). וזאת לאחר שהדוברים הודו (25:29, 27:40) שלא מצאו פרטים עובדתיים שגויים בדוח.
וכך חוסר הקוהרנטיות וחוסר היושרה האינטלקטואלית נמשכים.
ב-46:00 דגני מסכים עם ענבר: “התחלת עם הבליינדסייד, עם העיוורון העיקרי בדוח – כל הדברים שנעשים הם לא נעשים בהקשר של סכסוך”. כאמור, הסכסוך מוזכר בדוח בהרחבה.
ב-32:54 אומר ענבר שלפי הדוח: “מנגנוני הדיכוי והשליטה האלה קיימים אך ורק על מנת לדכא את הפלסטינים ולשלוט בהם שזה מה שמאפשר להגדיר את המצב הזה כאפרטהייד”. הרעיון הזה חוזר יותר מפעם אחת בדבריו. אך כאמור, כפי שכתוב בדוח (למשל, עמ’ 217) וכמו שהדוברים עצמם הזכירו, לדיכוי יש תכלית – להעביר מקסימום קרקעות לשליטה יהודית. כלומר, הדיכוי הוא לא לשם הדיכוי, אלא למען מטרה חומרית למדי: השתלטות על קרקעות. הדוח מדגים זאת אינספור פעמים.
ממשל צבאי וכיבוש
ב-40:33 מדבר ענבר על ההגבלות הפוליטיות על פלסטינים בישראל גופא ובשטחים, כפי שאלו מתבטאות בדוח: “הן אותן מגבלות רק בהבדל של מידת או עוצמת מידת היישום. כלומר הפלסטינים אזרחי ישראל יכולים לבחור ולהיבחר אבל מציינים בדוח לא יכולים לשנות את מעמדה של ישראל כמדינה יהודית. נראה לי שזה גם לא נכון בכלל, כי הם כן יכולים, אבל ניחא, נגיד שהם לא יכולים. אבל בעיני מחברי הדוח זה שווה ערך לעובדה שלפלסטינים בשטחים אין ייצוג פוליטי אפקטיבי בכלל…אין שום ניסיון אמיתי להבחין בין סוגים שונים של אפלייה”
שוב, ענבר לא בקיא בחומר. סעיף 7א לחוק יסוד הכנסת קובע:
רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת ולא יהיה אדם מועמד בבחירות לכנסת, אם יש במטרותיה או במעשיה של הרשימה או במעשיו של האדם, לרבות בהתבטאויותיו, לפי הענין, במפורש או במשתמע, אחד מאלה:(1) שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית;
בנוסף, הדוח מבחין אינספור פעמים בסוגים שונים של אפלייה: עמ 11, 12, 17, 18, 22, 29, 38, 61-62, 217.
ב-43:15 אומר ענבר: “העמדה של אמנסטי אינטרנשיונל היא שמה שהתרחש ב-67 זה פשוט הרחבה של המדיניות הישראלית כלפי הפלסטינים מגבולות 67 זאת אומרת מלפני המלחמה לכלל השטח שבין הירדן לים”.
ובכן, זוהי אכן העמדה של אמנסטי. לא ברור אם ענבר חולק עליה. שכן אין כאן טעות. ידוע שהכיבוש תוכנן באופן פרטני עוד לפני מלחמת ששת הימים. מעבר לכך, כפי שמתואר בדוח בעמ’ 106, “מתאם פעולות הממשלה בשטחים” הוא אותה היחידה שניהלה את הממשל הצבאי עד 1966.
ב-47:52 אומר דגני: “לפני 67 כל מי שהיה בתוך מדינת ישראל היה לו את הזכות לבחור ולהיבחר, זאת עובדה, זה קיים, זה הוכח…”
ייתכן שברמה ההצהרתית ואף הפורמלית היה לערבים תושבי ישראל בשנים אלו זכות לבחור ולהיבחר אולם צריך לבחון כיצד בפועל נראתה זכות זו שהייתה מוגבלת עד מאוד. כך פרופ’ הלל כהן כותב בספרו ‘ערבים טובים’ עמ’ 10-11:
“הפעילות המודיעינית והפוליטית של גורמי הביטחון בשני העשורים הראשונים של המדינה (וגם כיום) השפיעה ומשפיעה עמוקות על החברה הערבית בישראל, על מבנים חברתיים ופוליטיים בה ועל אופי יחסיה עם הרוב היהודי…בעיני הממסד של מדינת ישראל הצעירה נתפס המיעוט הערבי כגיס חמישי שעלול במקרה מלחמה להצטרף לכוחות האויב…השליטה הפוליטית הייתה מטרה חשובה לא פחות מאשר השליטה הביטחונית, וגורמי הביטחון השקיעו גם בכך מאמצים ניכרים. כאשר מדברים על ישראל של שנות החמישים והשישים, שליטה פוליטית פירושה חיזוק המנהיגים הערבים המקומיים הא-לאומיים, והגברת תלותם של הערבים בישראל במפלגת השלטון (מפא”י) ונספחיה. בתחום הזה פעלו גורמי הביטחון – השב”כ, הממשל הצבאי ובמידה פחותה גם גורמים אחרים – לצד ההסתדרות ושלוחי מפא”י, ולעתים בשירותם. בישיבות משותפות של גופים אלו הוחלט על צעדים שיסייעו להגביר את התמיכה במפלגות הערביות שהוקמו על ידי מפא”…הדבר נעשה בניגוד לכללי המנהל התקין ולעקרונות הדמוקרטיים הבסיסיים…מפלגות הלוויין של מפא”י היו ציר מרכזי של השליטה הפוליטית בערבים בישראל…”
קריאת תיגר והדיפת הדוברים
ב-1:27:48 שי פרנס (הח”מ) תוהה לגבי קריאת הדוברים את הדוח עצמו, מזכיר לדוברים כי הסכסוך מופיע פעמים רבות בדוח. הוא גם מציין כי ישנה התייחסות לדיכוי הזכויות הפוליטיות של הערבים תחת הממשל הצבאי וגם מתעכב על פרשת איקרית ובירעם (עמ’ 23-22, 118-117 בדוח).
ענבר ממהר להשיב כי אמנם המלחמות נזכרות בדוח אולם הסכסוך לא. זוהי טענה שאי אפשר להבין את פשרה. מהן אותן מלחמות, מאבקים על טריטוריה ואבידות בנפש אם לא אירועים במסגרת הסכסוך הישראלי-פלסטיני?
באופן מדהים, ענבר משווה בין פרשת איקרית ובירעם ובין פינוי יהודים ממגוריהם בהתנחלות נצרים. הייתכן שאין הוא רואה את ההבדל המוסרי או המשפטי בין פינוי אזרחים בעלי זכויות יתר משטח כבוש ופיצוים, לבין נישולם מקרקעות של אזרחים מופלים בגבולות המדינה, ללא פיצוי ותחת הבטחות שווא?
לסיכום, מה שמשתקף מהשידור הזה הוא רצון להתבטא על הדוח ואף לבקרו, מבלי לעשות את עבודת הקריאה שמצופה מכל מבקר הגון. כמובן, שערי הדרש לא ננעלו. הפרשנות מותרת. אבל גם אם הדוברים רצו לספק פרשנות, בפועל הם נטו לקבוע קביעות נחרצות לגבי מה שמופיע ולא מופיע בדוח. קביעות כאלה ניתנות לבדיקה עובדתית. כפי שהראינו, קביעות הדוברים פעמים רבות אינן משקפות את תכני הדוח. מה שמפליא, כאמור, זו המוכנות של הדוברים לחשוף את עצמם להפרכה פשוטה. גם אם הם לא התכוונו לסלף את הדוח, הם בוודאי לא עשו את כל מה שאפשר כדי לבדוק את עצמם. כאילו אין שום סיכוי שדבריהם יידרשו לעמוד בסטנדרטים מינימליים של יושרה אינטלקטואלית.
יגאל גודלר ושי פרנס
