המחאה הנוכחית עוסקת בשינויים שמבקשת ממשלת ישראל לערוך במערכת המשפט, אולם מסר מרכזי בפי המפגינים הוא שמירה על הדמוקרטיה הישראלית. משכך ניתן להתרשם כי רבים מהמפגינים מזהים כי בישראל הנוכחית, טרם אותם שינויים, חל משטר דמוקרטי. סביר להניח שאם את\ה חלק מקבוצה זו, המשך הקריאה מיותר עבורך.
אולם, גם בקרב המוחים נמצא מיעוט שמתריע כי “אין דמוקרטיה עם כיבוש” ומסרים דומים. אנשי הגוש נגד הכיבוש מזהים נכון כי בכל המרחב בין הים לנהר עליו שולטת ישראל מזה עשורים רבים אין דמוקרטיה כלל. דוחות ארגוני זכויות האדם הגדולים בעולם, וכן הארגונים המקומיים, תיעדו זאת לעייפה וקבעו כי מדובר במשטר אפרטהייד.
עם כל שמרנותה המייאשת של חלקה הארי של המחאה ניתן לשאוב זיק של אופטימיות מעובדה אחת: נראה כי פלחים רחבים בציבור מסוגלים לקשר בין אופי המוסדות בישראל לבין עתידם ואופי חייהם כאן. הם מבינים כי מוסדות ניתנים לעיצוב מחדש ושזהו תהליך המלווה במאבק. אם כן, ניכר כי בנקודת זמן זו רבים בציבור הישראלי התעוררו לעובדה שמוסדות אינם חוק טבע. זה כבר משהו.
אנשי הגוש נגד הכיבוש צודקים שהצורות המוסדיות שרוב המוחים מעוניינים לשמר מגלמות עליונות יהודית. הם מייחלים ליום שבו גם מוסדות המשמרים עליונות זו יועמדו בסימן שאלה על ידי רבים בציבור, בדומה לאופן שבו מועמדת בסימן שאלה הרפורמה המשפטית. לכולם ברור שהיום הזה עוד רחוק.
האתגר המתעורר נוכח השתתפותם של דמוקרטים עקרוניים במחאה נוגעת לקהל היעד של המחאה נגד הכיבוש והאפרטהייד, כלומר נגד המוסדות שמכוננים את אותו משטר לא דמוקרטי, כחלק מהמחאה הרחבה יותר. יש לתהות, מיהו אותו קהל? זו בוודאי לא הממשלה או הכנסת. בעוד מרבית המוחים עשויים למצוא תמיכה רחבה בציבור נגד הרפורמה המשפטית, המוחים המתנגדים לעליונות יהודית בין הירדן לים הם מיעוט מזערי (במחאה עצמה כמו גם בציבור).
מה בכל זאת אפשר לעשות ואיך?
האנתרופולוג דיויד גרייבר מבחין בין פוליטיקה של מחאה שמטרתה לפנות לשלטון במטרה שזה יפעל בהתאם לערכיהם של המוחים, לבין פוליטיקה של פעולה ישירה, אשר נועדה לממש בהווה, גם אם בקנה מידה קטן, את החברה אליה אנחנו שואפים.
כלומר, ישנו הבדל מהותי בין לצעוק סיסמאות בגנות השינויים או מציעם לבין לבצע, לפעול ממש כאילו כבר השתחררנו מהמוסדות הדכאניים המגבילים את הדמוקרטיה בין הנהר לים. כך עובדים המשביתים מפעל עושים כנגד משטר ההון, וכך פעילי שמאל המגנים בגופם על פלסטינים בגדה המערבית נגד האפרטהייד הישראלי.
במקרה של ישראל פנייה של מתנגדי האפרטהייד לרוב היהודי היא במובהק ניסיון לשכנע את אלו שערכיהם שונים בתכלית. לכאורה, בזבוז זמן. מה שבכל זאת יכולים התומכים באמת בדמוקרטיזציה של המרחב הוא להפר את הנורמות הדכאניות האלו. ההפרה הישירה של הנורמות הדכאניות עלולה לכלול סיכון עצמי לא מבוטל בפרנסה ואף בחיים. אם זוהי מטרת הגוש נגד הכיבוש בקרב המפגינים, אז המחאה הרחבה יותר היא לא יותר מהזדמנות להנכיח ערכים חלופיים – כך למשל דגל פלסטין המתנוסס בתל אביב מהווה הפרה בוטה של העליונות היהודית וכך יכולות לצוץ עוד יוזמות והתארגנויות דמוקרטיות במובנן האמיתי.
מכאן, אני מעוניין לקרוא לאלה הרואות עצמן דמוקרטיות, להצטרף עמי לקבוצת למידה-חשיבה-פעולה שתנסה גם ללמוד את עקרונות הדמוקרטיה במובנה העמוק, לחשוב כיצד ניתן לגבש יוזמות שיגלמו ערכים אלו וגם לפעול להקמתן.
בואו ניפגש ביום שישי הקרוב 3.2 בתל אביב רח’ קפלן פינת דה וינצ’י (על הדשא) ב-12
לינק לקבוצה בטלגרם
