“תלם – כתב העת לשמאל ישראלי” פרסם לאחרונה את המאמר “גול עצמי” מאת יונתן לוי וש”י אגמון. הטענה המרכזית במאמר היא כי “בעשרים השנים האחרונות, החל מחנה המרכז-שמאל לחקות את תפיסת העולם המדינית-בטחונית של הימין והותיר אותו כשחקן יחיד בזירת הקרב הרעיונית”. מדובר בטענה מפליאה אפילו במבט ראשון לאור ראיות סותרות מן הספרות ההיסטורית ולאור הרקע המחקרי של כותביו. המזיגה האידאולוגית בין השמאל הציוני לבין הימין הרוויזיוניסטי תוארכה על ידי ההיסטוריון אבי שליים לא לעשרים השנים האחרונות, כי אם לשנות השלושים של המאה ה-20. אכן, ספרו נשא את השם “קיר הברזל” ותיאר את חלחול הרעיון המוכר של ז’בוטינסקי לחשיבה ולמדיניות של מפא”י ההיסטורית. אדרבה, גם הפילוסופית המדינית הידועה חנה ארנדט בספרה ‘כתבים יהודים’ ציינה את המזיגה הזאת ומיקמה אותה באותן השנים (עמ’ 348-346).
כמובן, לא מדובר אך ורק במזיגה אידאולוגית או רעיונית, אלא גם בפרקטיקה. מדיניותה של מפא”י ההיסטורית, לאורך עשורים רבים, ידועה לשמצה – בקרב היסטוריונים, כלכלנים-פוליטיים וקהיליית זכויות האדם – בנטיותיה האנטי-הומניסטיות. בין נטיות אלה לבין האידיאלים של הזרם המרכזי בשמאל האירופאי של ראשית המאה העשרים – אינטרנציונליזם והבטחת צרכיהם ואיכות חייהם של אנשים עובדים – אין דבר וחצי דבר.
מספיק להיזכר בנכבה הפלסטינית, בצעדים הקטלניים שנקטה ממשלת מפא”י ביחס לפליטים שניסו לשוב לבתיהם בשנות החמישים המוקדמות, בטבח כפר קאסם וניסיונות הסתרתו, בכמעט שני עשורים של משטר צבאי על פלסטינים אזרחי ישראל, בייזום מפעל ההתנחלויות ובסרבנות מדינית לאורך כל שנות קיומה של המדינה, כולל סירובה של ממשלת מאיר ליוזמת השלום המצרית ב-1971, כמו גם זו של ממשלת רבין בינואר 1976 ביחס ליוזמת אש”ף לפתרון שתי המדינות בגבולות 67. באותה השנה ממשלת רבין גם הפקיעה אדמות מפלסטינים אזרחי ישראל באירוע שנודע מאז כ’יום האדמה’. אם לא די בכך, ניתן להיזכר בגירוש ההמוני של פלסטינים לדרום לבנון ב-1992 ובהתעקשותו של רבין לשמר את השליטה בגושי ההתנחלויות במסגרת הסכמי אוסלו. זאת בניגוד לדבריהם של מחברי המאמר, המייחסים לממשלת רבין של שנות התשעים את ה”פרדיגמה” לפיה “ההתנחלויות אינן תורמות לביטחון הלאומי – ולמעשה, מסכנות את עתיד המדינה”. במקום, רבין חיפש כל דרך לספח את גושי ההתנחלויות, גם אם תחת מעטה של לגיטימיות בינלאומית. כל אלו הם רק מקבץ אירועים מוכר שאירע שנים רבות לפני חלון הזמן של עשרים השנים האחרונות, אותו הגדירו לוי ואגמון.
דמיון כלכלי בין הימין והשמאל הציוני
יתרה מזו, הקירבה האידיאולוגית בין ימין ושמאל ציוני בישראל ניכרה תמיד לא רק במישור הידוע כ”מדיני” או לאומי בשיח הציבורי בישראל, אלא גם בזה ה”כלכלי”. מראשיתה, מדינת ישראל קמה כאוליגרכיה, ונוהלה ככזו למרות מס שפתיים ארעי לאידיאלים סוציאליסטיים בשנות שלטונה של מפא”י. הנה לדוגמה תיאור קצר וקולע שמספקים הכלכלנים הפוליטיים יהונתן ניצן ושמשון ביכלר למדיניותה של ממשלת רבין עוד בשנות השבעים:
“חלק חשוב ב’רפורמה’ היו צעדים שנקטה ממשלת רבין נגד האינפלציה. אלה כללו קיצוצים בסובסידיות למוצרים חיוניים ופיחותים זוחלים, שהביאו לשחיקת שכר. מחאות העובדים, נגד המדיניות הכלכלית, הכעיסו את רבין; הוא שילח שוטרים כדי לשבור שביתות, ובכך הפחית עוד יותר את סיכוייה של ‘העבודה’ לזכות בבחירות.” (עמ’ 279, כאן).
כדאי גם להיזכר בחשיבה שעמדה בבסיס תכנית הייצוב של אמצע שנות השמונים, בניצוחם של שמעון פרס והכלכלן מיכאל ברונו:
“ברונו הודיע כי ‘… השכר הריאלי אינו בשיווי-משקל…’, וכדי למנוע אבטלה, על העובדים להדק את חגורתם ולהסכים להורדה בשכר הריאלי (ברונו, 1984 :עמ’ 846).” (מצוטט אצל ביכלר וניצן, עמ 229, כאן)
לחילופין, ניתן להישיר מבט אל הפרטות הענק של ממשלת רבין במהלך שנות התשעים:
“בתחילת שנות התשעים, ממשלת רבין החליטה לבצע את מה שממשלות ‘הליכוד’ לא העזו: למכור את הקונצרן [כימיקלים לישראל]”. (עמ 420, כאן)
לא היה זה מקרה ההפרטה היחיד:
“לפי סקר שערך עודד שריג, התברר כי הבנקים הישראלים – שהיו ברובם בבעלותה הפורמלית של הממשלה – מימנו 85% מעסקות ההפרטה וההשתלטות במהלך שנות התשעים”. (עמ’ 427, כאן)
ובדומה:
“ב’הפרטה’ שבוצעה ב’שיכון ובינוי’ היו מעורבים גם ‘הידידים’ היו”ר אפרים צדקה והמנכ”ל עוזי ורדיזר, שיצאו מהעסקה עם חבילת מניות. כל פרשת ‘ההפרטה’ המהירה של נכסי ההסתדרות הייתה ראויה להיחקר – אולם היא קיבלה גיבוי מלא, הן מאת ממשלת רבין והן מאת ממשלת נתניהו”. (עמ’ 428, הערה 58, כאן)
נאמר בעדינות: השימוש במושג “שמאל” כדי לתאר מדיניות ואידיאולוגיה כאלו מרוקן את השפה ממשמעות.
דמוקרטיה? לא ממש
למרות התיארוך המופרך של המזיגה האידיאולוגית בין ימין ושמאל בישראל, לוי ואגמון מגדילים לעשות ומנסים למקם את המגמה בישראל ביחס למגמות היסטוריות ובינלאומיות. הם מתארים את המקרה הישראלי כחריגה מהנורמה הדמוקרטית של תחרות בין מחנות רעיוניים מנוגדים. כך לדבריהם:
“תחרות פוליטית היא נשמת אפה של המערכת הדמוקרטית. התפקוד התקין של השיטה נשען על ההנחה שבתוך המערכת פועלים כמה כוחות המתחרים אחד בשני על אמון הציבור: כל כוח פוליטי מספק פרשנות משלו למציאות, ומציע פתרונות לבעיות המטרידות את האלקטורט.”
אמנם המחברים מתעלמים מכך, ראוי לשאול האם להנחה המדוברת יש על מה לסמוך. האם, למשל, היא מתארת נכוחה את המצב בארה”ב אשר לא פעם משמשת כמודל לחיקוי? ובכן, לפי הכלכלן הפוליטי תומאס פרגסון, כמו גם לפי מחקרי תקשורת ביקורתיים, מנעד הדעות בשיח הפוליטי המרכזי בארה”ב מסתכם בטווח האינטרסים הצר של הקהילה העסקית. לא מדובר בהשערות גרידא, אלא במחקרים אמפיריים, אשר הדגימו כי המדיניות של ממשלים בארה”ב נקבעת על ידי שתי קואליציות דינמיות של עסקי ענק ושהסיקור התקשורתי משעתק את טווח המחלוקות ביניהן. אכן, ההנחה שלוי ואגמון דבקים בה ידועה בספרות בתור האידאולוגיה ה”ליברלית-פלורליסטית,” וזוכה לביקורת בתור לא הרבה יותר מהונאה עצמית רווחת בקרב אנשי אקדמיה ועיתונאים. בישראל המצב לא היה שונה, שכן, כפי שמציינים ניצן וביכלר, “העובדה היא, שמרבית השכירים הצביעו במשך עשרות שנים למען ‘העבודה’ ו’הליכוד’, צמד מפלגות עוינות לשכירים.” (עמ’ 287, כאן)
בכל זאת, גם אם אין ספק שבעשרים השנים האחרונות הספקטרום הפוליטי בישראל הימין משמעותית, ההאחדה האידיאולוגית בין הימין לשמאל שהתקיימה עוד מלפני קום המדינה, אינה יכולה להוות הסבר מספק לכך. המחברים לא מציעים הסבר כזה, אלא פשוט חוזרים על העובדה המוכרת שכל המפלגות הפכו להיות ימניות יותר. יש לשים לב לדבריהם:
“[…] אנו סבורים כי האופן שבו פעלו מפלגות אלה [מפלגות המרכז] בעשור האחרון תרם משמעותית לשגשוג האלקטורלי והרעיוני של אותם כוחות המסכנים כיום את הדמוקרטיה הישראלית.”
השאלה מדוע המפלגות פעלו כך אפילו לא עולה. אדרבה, אם כל כך ברור שחיקוי הימין מזיק למפלגות השמאל אלקטורלית, מדוע היה עליהן להמתין לעצות של המחברים הנכבדים? הן לא יכלו להגיע למסקנה הזאת לבדן, בייחוד על רקע הניסיון ההיסטורי של מפלגות ה”דרך השלישית” ברחבי העולם, אותן מקבילים המחברים למגמות בישראל? הרי הניסיון ההיסטורי הזה היה זמין, לדברי לוי ואגמון, כבר משנות השמונים והתשעים. אם מה שהמחברים מציעים הוא הסבר לתזוזה ימינה, הרי שהוא לוקה בהגיון מעגלי.
המחברים לא מעלים על דעתם שאולי קרה משהו לאלקטורט הישראלי שמאוד הקשה על כל דרך פעולה אחרת מצד המפלגות.
כפי שכתבנו בעבר, מה שקרה במקביל לתזוזה ימינה של כלל הספקטרום הישראלי הוא לא יותר ולא פחות מהעמקת הכיבוש, שבינתיים, בחסות תהליך אוסלו והשלכותיו, הפך לסיפוח דה-פקטו. לא מדובר במתאם ותו לא. המנגנון שמסב את העמקת הכיבוש וההתעמרות הגוברת בפלסטינים לכדי הקצנת הגזענות של הציבור היהודי בישראל אמור להיות מוכר בשלב זה. קשה להתעמר לאורך זמן בקבוצה של בני אדם מתוקף מדיניות ולקחת חלק בהתעמרות זו ברמה הכלל-חברתית, מבלי לחשוב על הקורבנות כמצויים בקטגוריה נמוכה יותר משאר המין האנושי. אחרת, נאלץ לחשוב על עצמנו כאנשים רעים, הפוגעים בשווים לנו. כל פרקטיקה, כמו שהבין כבר אריסטו, מובילה לאמונה כנה ברעיונות המצדיקים אותה ואת התמשכותה. במקרה הזה, הגזענות משמשת כהצדקה בדיעבד למדיניות העמקת הכיבוש ולמבצעי הכתישה התקופתיים בעזה.
גם אם ההסבר שלנו לא יספק את הקוראים, קשה יהיה לחלוק על כך שמדובר בניסיון להסבר. הרי תיתכן מחלוקת לגבי ההשפעה של הפרקטיקות של כל ממשלות ישראל בשטחים על נטייתו של האלקטורט הישראלי לימין. לכן, ההסבר שהצענו איננו תיאור סתמי של התופעות המוסברות, אשר מובא כתחליף להסבר. הוא נושא עימו תוכן אמפירי. לעומת זאת, לוי ואגמון נראים כמציגים את תיאור התופעה המוכרת של תזוזה ימינה בקרב המפלגות בישראל בתור הסבר של…ובכן — תזוזתן של המפלגות בישראל ימינה.
לסיכום, השמאל היהודי מסרב להכיר במציאות גם כשהעובדות ההיסטוריות הן חד-משמעיות. הגם שבהחלט היו וישנם הבדלים טקטיים ורטוריים בין הממשלות השונות, במבט מפוכח על מדיניותן ורעיונותיהן ניכר כי רב המשותף על המפריד. יתרה מזו, מה שהיה משותף למדיניותן, סתר לחלוטין ערכים מסורתיים של הזרם המרכזי בשמאל הבינלאומי ההיסטורי: החתירה לאינטרנציונליזם ולהבטחת הצרכים הבסיסיים של אנשים עובדים.
בימים של מחאה שנושאת סיסמאות ראויות כמו שיוויון ודמוקרטיה, ובהנחה שלא ניתן לכונן עתיד טוב יותר מבלי להכיר בעוולות העבר, השמאל היהודי, האינטלקטואלים הנמנים על שורותיו וחברי הכנסת המייצגים אותו לא מוכנים להכיר באלו. הם ממשיכים להתרפק על עבר מדומיין שמעולם לא היה קיים ולפנטז על החזרת עטרה ליושנה. לצערנו הבעיה עמוקה הרבה יותר – יש לכונן מציאות חדשה שבה הסדר (והחוק) בין הירדן לים לא יבוסס על עליונות יהודית.
שי פרנס ויגאל גודלר
