בבלוג זה נכתב לא מעט על התרבות האינטלקטואלית הקלוקלת שמסתפקת בסטנדרט ראייתי נמוך ומביך במיוחד: אמרתי ולכן זה נכון.
באופן לא מפתיע, שיח רב כזה ניכר בעיתון הארץ, שהינו הבמה האקטואלית והאינטלקטואלית של המילייה הזה ועוקביו, אולם כשרצף של מאמרי דיעה, בהם ניתנת לאנשים אלה במה לפרוש את משנתם, הופיע תוך 24 שעות בעיתון נראה כי הוויתור על עובדות וביסוס ראייתי הינו מוחלט והמתקפה על האמת והמציאות ברוטלית.
נתחיל:
ב-28 ביוני כותב צבי בראל: “ממשלות ישראל אכן דבקו בקביעה הזאת, ריסקו את המחתרות, הקימו צבא לאומי אחד, וביססו את המונופול המדינתי על האלימות הלגיטימית באמצעות הפרדה קשוחה בין הצבא לפוליטיקה”.
זו כמובן שטות גמורה. החוקר זאב מעוז מפרט בספרו Defending the holy land כיצד המערכת הצבאית והפוליטית בישראל שלובות זו בזו מבחינת מדיניות, ואף טוען כי אחת הסיבות לקבעון המחשבתי הפוליטי בישראל הוא המעבר הסיטוני של גנרלים לפוליטיקה וכי הצבא הוא זה שמכתיב ומעצב בפועל את המדיניות הישראלית. גם ללא המחקר ההיסטורי ניתן להזכר ברמטכ”ל, שר הביטחון ושר החוץ משה דיין שהיה חבר במפא”י כבר במהלך שירותו הצבאי; ברמטכ”ל, שר הביטחון וראש הממשלה יצחק רבין; המפקד הבכיר, שר הביטחון, שר החוץ וראש הממשלה אריאל שרון; ראש הממשלה החליפי ושר הביטחון רב אלוף בני גנץ; הרמטכל ושר הביטחון משה יעלון והרשימה ארוכה מנשוא. משעשע או מביך במיוחד לדעת כי ביולי 2002 שאול מופז כיהן כרמטכ”ל, בנובמבר הוא כבר היה שר הביטחון. אין ספק, מדובר “בהפרדה קשוחה בין הצבא והפוליטיקה”.
ב-29 ביוני כבר זכו קוראי הארץ ללא פחות משלוש התקפות על האמת תוך ויתור מוחלט על ניסיון למסמוך או הצגת ראיות.
תומר פרסיקו כותב: “כאמור, בשונה מאנשי הצבא בהונגריה (או ברוב מדינות העולם), צה”ל אינו אפיק לקריירה, אלא צבא שמפעיל גיוס חובה וגדוש בפעילות מבצעית מסכנת חיים. חייליו, באופן המילולי ביותר, שופכים דם. אי לכך, מערכת היחסים בין צה”ל לבין המשרתים בו אינה תועלתנית או מסחרית, אלא נובעת מסולידריות חברתית וממחויבות ערכית. השירות בו מבוסס על רצון אמיתי לשמור על ביטחון אזרחי ישראל והעם היהודי, וזאת כחלק מבניין מדינה בעלת דיוקן חברתי ומוסרי מסוים. בעבור חלק גדול מאנשי הצבא, אותו דיוקן חייב לכלול נאמנות לעקרונות הליברליזם”.
במציאות יש בפסקה הקצרה הזו 4 שטויות לפחות. צה”ל הוא כן (גם) אפיק לקריירה. גיוס חובה הוא חלקי לאוכלוסיות מסוימות בלבד וגם מתוך אוכלוסיות אלו רבים אינם מתגייסים ובטח לא משלימים את שירותם הצבאי. חיילי צה”ל אכן שופכים דם, אך רובו המוחלט לא שלהם כפי שמתכוון פרסיקו – הם נלחמים באזרחים, וכן הם שופכים את דמם. הנאמנות של אנשי צבא לעקרונות הליברליזם שמדמיין פרסיקו איכשהו אינה כוללת הפסקת כיבוש, דיכוי ונישול של אוכלוסיה אזרחית כבר עשרות שנים, כנראה שפרסיקו מכיר ליברליזם שתומך בתופעות כאלו.
שקמה ברסלר, פרופסור לפיזיקה וממובילות המחאה הנוכחית, כותבת במאמר אחר: “המדע מבחין בין שלושה סוגים של מחאות: מחאה מנומסת, מחאה אלימה, ומחאה לא מנומסת ולא אלימה. בין שלושת הסוגים, המחאה הלא מנומסת ולא אלימה נמצאה בעשורים האחרונים כאפקטיבית ביותר”.
כמו קודמיה ברסלר לא טורחת למסמך אלא פשוט קובעת שכך “המדע” קבע. למיטב שיפוטי ייתכן כי ברסלר מתכוונת למאמר שמוצג כאן. אולם גם מאמר זה לא טוען מה שקבעה ברסלר ויותר מכך גם על מאמר זה ניתן וראוי לתהות אילו מחאות נכללו במדגם, כיצד נקבע מהי מחאה אלימה ומהי לא. לצורך העניין כולנו יודעים, או חושבים שאנו יודעים כי שחרור הודו מהבריטים הושג באמצעים לא אלימים, איכשהו במהלך המרד ההודי נהרגו כ-6,000 בריטים חלקם לא חמושים. קצת יותר קרוב, רוב מוחלט של החוקרים מסכימים כי מרבית האינתיפאדה הראשונה היתה בלתי אלימה, אולם כל החוקרים יסכימו כי כללה גם אלימות כלפי כוחות צבאיים ואזרחים ישראלים – האם מחאה זו תסווג כאלימה או בלתי אלימה? יותר מכך, אם נתעמק בסוגית מהימנות בין שופטים בקלות ניתן לראות כיצד צעדות השיבה מתוארות כלא אלימות בתכנון ובפועל על ידי המוחים וכאלימות על ידי הצד הנגדי.
את ברסלר ההיסטוריה, המינוחים, המחקר, קרי המדע, לא מעניינים כלל. המדע הוא כלי נרצע לרגליה והרי לדידה אם היא אמרה שהמדע קבע אז אכן כך.
בהסכת באתר קובע נדב איל: “קשה להשלים עם זה, אבל התקופה שבה העולם היה יציב נגמרה”. לדידו העת המודרנית היתה לא יציבה ורק לפרק זמן מועט במהלך המאה העשרים נהנה העולם או האנושות מיציבות. העולם העתיק לעומת זאת היה יציב. לאמירה זו לא ניתן להתייחס אלא בגיחוך. בהסכת איל ממהר להציג תיזה מבולבלת שמערבבת בין המישור הפרטי (בעולם העתיק אדם עובד במה שאביו עבד ולכן העולם יציב) לבין המישור המדיני (העולם לא יציב מאז הפלת התאומים) יחד עם שילוב של אופטימיות (“שיפור בתוחלת החיים ואיכות החיים”) וקטסטרופה (“מכלים את העולם הטבעי”) לפי מה שמתאים ועוד קשקושים כמעין אלו.
המאזין החושב יכול להציג מנגד כי דווקא בעולם העתיק המישור הפרטי היה פחות יציב – למשל בתחום הפרנסה כפי שמציג איל, אדם היה תלוי הרבה יותר בטבע, בהתנהלות האציל או השליט וכפוף לשודדי דרכים ושאר מחלות. כיום אדם מן הישוב חי חיים יציבים בהרבה אותם הוא יכול אף לתכנן שנים ארוכות קדימה. גם במישור הפוליטי מאזין ממוצע יכול לדמיין לעצמו כי מוחמד וכיבושיו, ישו ועלילותיו, השפיעו על חוסר היציבות העולמי לזמן רב יותר וב’עוצמה’ רבה יותר מאשר כל דבר אחר שקרה בעשרות השנים האחרונות. מאזינה אחרת יכולה לחשוב כי ב-1492 עת גילה העולם הישן את החדש חלה תמורה עצומה ביציבות העולמית ואחר יסבור כי המצאת הדפוס באותה מאה היא זו ששינתה את העולם ללא היכר. סיכם את זה יפה בילי ג’ואל: We didn’t start the fire
It was always burning, since the world’s been turning
כמובן שגם לאיל שמורה הזכות לדעה, אולם זו כל מה שעמדתו על יציבות העולם היא – דעתו הפרטית והלא מחייבת אותה הוא מציג כקביעה עובדתית מוחלטת זאת ללא הצגת ראיות ממשית או משנה סדורה (אך כן מאוד מבולבלת וכאמור סובייקטיבית והתרשמותית לחלוטין) שתתמוך את קביעתו.
כדאי לציין כי המתקפה על האמת מצד האקדמיה והתרבות האינטלקטואלית הינה ותיקה ומוכרת ואפילו ניתן לה שם הגותי ואינטלקטואלי לפני שנות דור: פוסט מודרניזם. שנים לאחר שרבים ורעים סברו כי אין אמת וכי בכל מקרה היא אינה חשובה, ניכר כי גם כיום מובילי דיעה, אינטלקטואלים, עיתונאים ואנשי ציבור משמאל לא מייחסים שום חשיבות לאמת, לעובדות או להצגת ראיות. הם קבעו דבר מה ולכן הוא ה-אמת. הימין הפופוליסטי לא איחר לעלות על הרכבת ומכאן הדרך להכחשת משבר האקלים לדוגמה, ותוצאות אחרות שמסכנות את קיום המין האנושי כולו, קצרה.
