במגזין “ליברל” (אוקטובר 2021) פורסם מאמר מאת הפרופסורים גלעד הירשברגר, סיון הירש הפלר וקמיל פוקס, שקובע שלמרות הנטייה ימינה של הציבור היהודי בישראל, הוא עדיין מעוניין בתהליכי “שלום ופיוס“. לא מדובר בקביעה בעלמא. המחברים מעגנים את טענתם בסדרה של סקרים מייצגים שבוצעו על ידיהם ועל ידי אחרים לאורך השנים.
הפרופסורים כנראה צודקים לגבי רצונו של רוב הציבור בישראל בשלום. אחרי הכל, כולם רוצים שלום. גם גדולי הכובשים, התוקפנים ואף משמידי העמים בהיסטוריה היו מעדיפים להשיג את מטרותיהם בדרכי שלום. מתמיה, אם כן, שקביעה טאוטולוגית מסוג זה הצריכה נתוני סקרים. סביר להניח שלא לכך התכוונו הפרופסורים הנכבדים.
אבל האם הציבור הישראלי, הימני ברובו, רוצה בפיוס כפי שמסיקים המחברים? ובכן, תלוי למה הכוונה בפיוס. מחד, אפשר להתפייס כששני הצדדים מחזיקים בזכויות שוות. מאידך, אפשר להתפייס גם כשאחד הצדדים נכנע לתכתיבי האחר.
שתי הכוונות הן סותרות, אך מחברי המאמר אינם מבהירים את כוונתם המדויקת. האם יש להבין מכך שהם אימצו את כל מובניו האפשריים של המושג “פיוס”? סביר להניח שלא. אם כך היה, כולם היו מעוניינים בפיוס בהגדרה, ללא צורך בנתונים, בדיוק כמו שכולם מעוניינים בשלום. נתוני סקרים נדרשים לבסס את הרצון של הציבור הישראלי בפיוס, רק אם בפיוס הכוונה היא לפיוס בין צדדים שוויי זכויות.
מהי המסגרת שקובעת את התנאים לפיוס בין שני צדדים שווים בזירה הבינלאומית? קיימת רק מסגרת אחת כזאת והיא הדין הבינלאומי. הצעה לפיוס בין הישראלים והפלסטינים לפי הדין הבינלאומי עוברת בהצבעה גורפת בעצרת הכללית של האו”ם מזה שנים רבות (טבלה בעמ’ 218). היא גם זכתה לתמיכה סמכותית מבית הדין הבינלאומי בהאג ביולי 2004. הצעה זו קוראת לפתרון שתי מדינות, ישראל ופלסטין, בגבולות 67 עם תיקוני גבול מינוריים והדדיים בלבד.
במילים אחרות, מדובר בפיוס בגבולות מוגדרים וקשיחים למדי. לכן, כדי לרצות בפיוס בין צדדים שווי זכויות, לא מספיק לתמוך במדינה פלסטינית בגבולות כלשהם. פיוס אמיתי, בין שני צדדים שווים, דורש פתרון בגבולות 67 עם חריגות מינוריות והדדיות. אלמלא כך היה, ממשלת נתניהו הראשונה זכאית הייתה להחשב הראשונה בישראל לתמוך בפתרון שתי המדינות. אכן, ממשלת הליכוד הסכימה כבר ב-1996 שהפלסטינים יכנו את רסיסי הגדה שהם יקבלו אחרי סיפוח ישראלי בשם “מדינה פלסטינית”. ממשלת רבין מעולם לא הסכימה אפילו לכך.
כשהמסקנה לא נובעת מהנתונים
דא עקא, אף אחד מהנתונים שמובאים במאמר אינו מוסר במפורש כמה ישראלים תומכים בפיוס בין שווים. אך קל מאוד להסיק מהנתונים כמה מהישראלים לא תומכים בכך. מתברר שזה הרוב. כך, למשל, הם כותבים:
[…]בסקר שאנו ערכנו (אפריל 2020) שאלנו “האם סיפוח כל היישובים היהודיים לישראל במסגרת ‘עסקת המאה’ הוא רעיון טוב לדעתך?”. רוב ברור (54%) השיב בחיוב, פחות מרבע התנגדו (23%) או לא הייתה להם דעה בנושא (23%).
כזכור, תוכנית המאה של טראמפ אפשרה לישראל לספח כ-30% מהגדה המערבית. לפיכך, לפי נתוני המחברים, מרבית הישראלים תמכו בסיפוח מרחיק לכת מצד ישראל ולא בפיוס בין שווים. אם כן, נראה שהנתונים שהסוקרים הציגו סותרים את מסקנתם.
אין זו הפעם הראשונה שהסוקרים מציגים דעות התומכות בסיפוח, כאילו הן תומכות בפיוס. העיתונאי הימני קלמן ליבסקינד חשף עובדה זו עוד לפנינו, בביקורתו על אחד מהסקרים המדוברים. הוא הצביע בצדק על כך שהסוקרים ניצלו את ריבוי המשמעויות של מושג הסיפוח כדי ליצור מצג שווא כאילו רוב הישראלים מתנגדים לסיפוח. כך הוא כותב:
“איזו אופציה מדינית עדיפה בעיניך?”, נשאלו הנסקרים. 17% בחרו ב”סיפוח מלא”, 10% ב”סיפוח חלקי”, ו־25% ב”תוכנית הנשיא טראמפ”. סך הכל 52% תמיכה בסיפוח/החלת ריבונות על סוגיה השונים. אם נשים בצד את ה־10% שטוב להם המצב הקיים, נשארנו עם 38% שרוצים “שתי מדינות” או “היפרדות עצמאית מהפלסטינים”.
בהמשך ליבסקינד אף מוסיף על סמך נתוני הסקר ש”24% ממצביעי השמאל […] רוצים סיפוח כזה או אחר (מלא, חלקי, או תוכנית טראמפ). שוב, 24% ממצביעי השמאל.”
על דבריו של ליבסקינד אנו יכולים להוסיף שגם אלה התומכים בפתרון שתי המדינות וגם אלה המעוניינים בשימורו של המצב הקיים אינם דוחים בכך סיפוח. כאמור, פתרון שתי המדינות ללא הגדרת גבולות שם בסלסלה אחת תומכי סיפוח ומתנגדי סיפוח, ולפיכך הוא חסר משמעות. המצב הקיים, לעומת זאת, הוא מצב של סיפוח דה-פקטו, כפי שקבעו בצלם ו-HRW.
נצחונות פוליטיים לא בונים על הנחת המבוקש
גם אם נניח שהמניע מאחורי המאמר הוא קידום פיוס פלסטיני-ישראלי בין שווים — שאלה פתוחה לכשעצמה — סביר שהוא יעורר תגובה הפוכה בקרב הישראלים שיטרחו לקרוא אותו. שכן רוב הציבור בישראל, לפי הסקרים המוצגים, לא תומך בפיוס בין שווים. זה ברור לכל קורא. בכך, הוא רק מגחיך את המחנה המזוהה עם פיוס במובן הנתפס כמצריך ויתורים. כלפי מחנה זה כבר מופנות מספיק האשמות על חלומות באספמיה ועל זלזול באינטליגנציה של הציבור הרחב.
כלל לא ברור שיש דרך לשכנע ישראלים להתפייס עם הפלסטינים כשווים עם שווים, ודאי כשאין כל מחיר מוחשי להמשך הסיפוח דה-פקטו. אבל אם יש דרך כזו, היא חייבת להיות מושתתת על דיוק עובדתי ויושרה אינטלקטואלית. לא על טענות מניפולטיביות ונטולות גיבוי על הצלחות פוליטיות שכבר התממשו מבלי ששמנו לב.
יגאל גודלר ושי פרנס
