למכון מולד ולעמית המחקר ד”ר ארנון דגני יש בעיה עם עובדות ולוגיקה. לצערנו, נאלצנו כבר לתעד זאת בעבר. הדגמנו סדרה של סתירות עצמיות וסילופים בהתייחסות של אנשי מולד לדוח האפרטהייד של אמנסטי. קיווינו שהדברים לא יחזרו על עצמם. אבל נראה שמעבר לזלזול באינטליגנציה של מאזיניהם, אנשי מולד גם מתעלמים באופן סדרתי מביקורת מפורטת (אחד מאיתנו אף טרח לנהל שיחה עם אנשי מולד בשידור חי במסגרת הספייס שקיימו). שמונת הפרקים של “הסכת אוסלו” בהנחייתו של ד”ר דגני הם, למרבה הצער, המשך של אותה התופעה.
לאורך פרקי ההסכת, ובמיוחד בפרקים 4 ו-5 שעוסקים בשיחות קמפ דיוויד, מתווה קלינטון וטאבה דגני מרשה לעצמו, פעם נוספת, לשכתב עובדות מתועדות. דגני אף סותר את עצמו, לפעמים באותה הנשימה ממש. אלה האשמות חמורות כשמדובר בהיסטוריון בעל תואר דוקטור, ודאי כזה המתיימר להציג תמונת מצב עובדתית. הבה וניגש לתיעוד, ותקוותנו היא שהפעם הדברים יילקחו ברצינות.
כך מציגים במולד את ההסכת:
“סיפורו של תהליך שאינו נגמר עבור הישראלים, תהליך אוסלו נתפס ככישלון מהדהד, והאשמים הבלעדיים בכישלון הזה הם הפלסטינים, שמעולם לא ויתרו על שאיפתם להשמיד את ישראל. גם הפלסטינים רואים בהסכמי אוסלו כישלון – אך מבחינתם הכישלון נבע מתוכנית-על ישראלית לשימור השליטה הצבאית בשטחים, והמשך מדיניות ההתנחלויות. מי צודק?”
הפתיח של הפרק הראשון מוקדש לעיסוק בנרטיבים: כיצד ניתן לספר סיפור במגוון דרכים, נקודות מבט שונות ומסגור אחר. מולד מזהים בור ראשון בסקירה ההיסטורית ומיד נופלים לתוכו בחדווה: הם מגדירים את תהליך אוסלו ככישלון. האמנם אוסלו נכשל מבחינת ישראל? המשכנו להאזין.
“בפודקאסט חדש בן שמונה פרקים, ננתח בזהירות את העובדות והאירועים שהרכיבו את תהליך אוסלו, וננסה להבין: האם כישלון התהליך היה ידוע מראש? האם הפלסטינים, או הישראלים, הגיעו לשולחן המשא ומתן על מנת להונות את הצד שני? ואיך קרה שלאחר שלושים שנות חיים בתוך המציאות שיצר תהליך אוסלו, אין לנו מושג איך כל זה ייגמר?” שואלים במולד. ומתיימרים לענות על השאלות.
כאמור, את כישלון התהליך הם כבר קבעו. השאלה האחרונה חסרת משמעות. נכון הוא שניתן לזהות מגמות בהיסטוריה ולנסות ולנחש את העתיד לבוא, אולם כבר ידוע למי ניתנה הנבואה. העתיד לוט בערפל. ככה זה. רק המוות בטוח.
האם כישלון התהליך היה ידוע מראש? האם הפלסטינים, או הישראלים, הגיעו לשולחן המשא ומתן על מנת להונות את הצד שני? שואלים במולד ומנסים לענות לאורך פרקי ההסכת.
קמפ דיוויד – טאבה
בפרק 4 בדקה 17:15 דגני קובע שישראל קיבלה את מתווה קלינטון, והפלסטינים “לא ממש”. אבל, כפי שאמר דובר הבית הלבן בזמן אמת, שני הצדדים קיבלו את המתווה עם הסתייגויות. במילים אחרות, הסיטואציה בכל הנוגע לקבלת מתווה קלינטון הייתה סימטרית (שלא כמו בכל הנוגע ליחסי הכוחות בין הצדדים במשא ומתן, כולל נטיית הלב של האמריקאים).
ב-17:53 דגני מעיר כי בעקבות מתווה קלינטון ובמסגרת שיחות טאבה ישראל הציעה ויתורים מעבר למה שהוצע בקמפ דיוויד, אבל, לטענת דגני, הפלסטינים אמרו לא. זה לא מדויק. שניות לאחר מכן דגני מודה כי לא ניתן היה להמשיך את השיחות בטאבה עם ממשלת ברק בגלל היותה ממשלת מעבר. אכן, כמו שהודה שלמה בן-עמי, ישראל הייתה זו שעזבה את שיחות טאבה, לא הפלסטינים. דגני לא אומר זאת בצורה מפורשת, אך זוהי עובדה. מעבר לכך, דגני קובע בפרק 5 בדקה 27:27 כי הפלסטינים נזהרים מלומר כן לאיזושהי הצעה, או להעלות הצעת נגד אל מול ההצעות הישראליות. דגני אפילו מפנה לאתר של שאול אריאלי להצגת המפות וההצעות, וראו איזה פלא, באתר של אריאלי מוצגת ממש ליד ההצעה הישראלית מטאבה גם ההצעה הפלסטינית.
מי מוותר במו”מ?
הדיון על ויתורים מחייב את בירור המושג: מה נחשב לוויתור? עד כה נראה שעבור דגני ויתור הוא כל נסיגה ישראלית מדרישה קודמת יותר במסגרת השיחות. אין זה רעיון מקורי. גם דניס רוס, שלמה בן-עמי והנשיא קלינטון התייחסו כך לסירוגין למושג הוויתורים. לפי העיקרון הזה, הפלסטינים עשו ויתורים מעטים או לא עשו ויתורים כלל במסגרת השיחות, משום שכבר מראשית השיחות בקמפ דיוויד, כפי שדגני עצמו מודה, הם ויתרו על דרישותיהם המקסימליסטיות. אכן, כבר עם התחלת השיחות הם הסכימו לאפשר לישראל סיפוח של 50% מההתנחלויות, סיפוח של שכונות יהודיות במזרח ירושלים, ויתור על יישום מלא של זכות השיבה, וכמובן הגבלת מדינתם ל-22% ממולדתם ההיסטורית. בהיותן של אלה עמדות פתיחה, לא ברור לאן עוד היה על הפלסטינים לסגת במשא ומתן, לפחות אם לוקחים בחשבון את מה שהם היו רשאים לדרוש מבחינת הדין הבינלאומי, כפי שמבינות אותו רובן המוחלט של מדינות העולם: מדינה פלסטינית בגבולות 67 לצידה של ישראל, שבירתה מזרח ירושלים, עם אפס התנחלויות ופתרון צודק לבעיית הפליטים בהתאם להחלטה 194.
אפשר להגדיר ויתור באופן שונה מדגני, הגדרה שלא תלויה בגחמות של אחד הצדדים. אחרי הכל, אם ישראל הייתה דורשת לספח את כל כדור הארץ, גם עמדה צנועה יותר הדורשת לספח לישראל רק את שתי גדות הירדן הייתה נחשבת לוויתור. אומנם מדובר ברדוקציה לאבסורד, אבל היא מדגימה שהגדרת הוויתור כנסיגה מעמדות קודמות, משדרגת את הגחמות של אחד הצדדים למעמד של קביעה כאילו-עובדתית. ישראל ויתרה וויתרה, אומרים לנו, אבל הפלסטינים רק התלוננו. מדובר בקביעה סובייקטיבית המתחזה לעובדתית, במצב בו שני הצדדים אינם שווים בכוחם לכפות את הגדרותיהם הסובייקטיביות על הזולת. רצוי לפנות לתפיסה יותר אוניברסלית של ויתורים. לפי תפיסה זו, יש לזהות ויתורים לפי תוכנן של אמנות בינלאומיות, ובפרט הגדרת זכויות הצדדים הכלולה בהן. אם מסתכלים על עמדות הצדדים בהסתמך על האמנות שמרכיבות את החוק הבינלאומי, מתקבלת תמונה אחרת. כזאת שבמסגרתה ישראל לא ויתרה על דבר וכל הוויתורים הגיעו מצד הפלסטינים.
כיבוש, סיפוח ומושג הזמניות
בפרק 7 דגני חושף תפיסה מסקרנת של החלטה 242. בדקה 12:02 דגני קובע כי לפי הדין הבינלאומי ישראל לא הייתה מחויבת אומנם לסגת מהשטחים הכבושים, אך אסור היה לספח אותם. אבל החלטה 242 סותרת טענה זו במפורש, כבר בהקדמה הקובעת כי השגת טריטוריה באמצעות מלחמה אינה קבילה. אין זו הפרשנות שלנו לגבי 242, אלא הקונצנזוס בקרב כל המדינות שהצביעו לטובת החלטה 242 במועצת הביטחון (ראו כאן החל מעמ’ 146). ביולי 2004 בית המשפט הבינלאומי בהאג ניסח פרשנות זו במפורש כשקבע עמדה בנוגע לחומת ההפרדה. יתרה מזו, דגני לא מבחין או לא חושב שאחרים יבחינו בסתירה יסודית בדבריו. ההבדל בין סיפוח לכיבוש טמון בכך שהראשון הוא פרמננטי בעוד האחרון הוא זמני. אם החוק הבינלאומי אוסר על סיפוח, מן ההכרח שהוא תוחם בזמן את הכיבוש. כלומר, מחייב נסיגה (החל מעמ’ 367).
היסטוריה של פשרנות פלסטינית
בתחילת פרק 2, דגני מציין כי הפלסטינים הסכימו כבר ב-1988 לחלוקת הארץ, כחלק מהצהרת אלג’יר. דגני טוען כי זו הפעם הראשונה בה הפלסטינים מסכימים לעקרון חלוקת הארץ, וטועה ב-12 שנה. הרי כבר ב-1976 מדינות החזית הערביות העלו במועצת הביטחון של האו”ם הצעת החלטה שקוראת לישראל לסגת מהשטחים שכבשה במלחמת 1967 ולאפשר לפלסטינים לממש את ריבונותם בגבולות אלה, לצידן של כל מדינות האזור שלהן הזכות להתקיים בגבולות בטוחים. נועם חומסקי בספרו fateful triangle (עמ’ 68-67) מתאר וממסמך כיצד ‘נאלצה’ ארה”ב להטיל וטו על ההצעה שהוגשה בתמיכת אש”ף ובמעורבותו. ישראל דחתה את ההצעה וסירבה לדון בה.
בספר מתעד חומסקי יוזמות שלום נוספות לפי קווים דומים במחצית השנייה של שנות השבעים ובראשית שנות השמונים, כולן בתמיכת הפלסטינים.
האמנם תהליך אוסלו נכשל?
נשוב לפרק 4. כאמור, התיזה הכללית של דגני לאורך ההסכת, ובפרט בפרקים 5-4, היא שתהליך אוסלו נכשל. ניתן לשער כי כדי לקבוע האם התהליך נכשל יש, לכל הפחות, לעמוד במדויק על מטרותיו האמיתיות. במבט ראשון דגני סבור כי העדות המרכזית לכך שהתהליך נכשל היא ההרוגים והמלחמות שבאו בעקבותיו. אילו מטרתו של תהליך אוסלו הייתה בראש ובראשונה למנוע הרוגים ומלחמות היינו נאלצים לקבל את דבריו של דגני. אולם, מה אם מטרתו העיקרית של התהליך הייתה אחרת?
כדי להעמיק בעניין דגני פונה לריטואל אקדמי מקובל של הנגדה בין דעותיהם של החוקרים אפרים קארש וראשיד חאלידי. לפי דגני, קארש סבור שערפאת שיטה בישראל והשתמש בתהליך אוסלו כדי להמשיך להיאבק בעצם קיומה. לעומת זאת, חאלידי סבור שישראל מעולם לא התכוונה לאפשר את הקמתה של מדינה פלסטינית בגבולות 67, היות שחפצה בשטחי הגדה. לטענת דגני, אם אחד מהחוקרים הללו היה צודק, ראוי היה לסיים את ההסכת כעת. אבל, לדבריו, שתי העמדות לא עוברות מבחן בסיסי של הגיון.
דגני מתחיל בהפרכת דבריו של קארש, ועושה זאת בהצלחה, גם אם חלקית. לדבריו, אילו ערפאת היה מעוניין להמשיך להילחם בישראל כטענת קארש, היה עליו לקבל את הצעות ברק בקמפ דיוויד. אומנם בקמפ דיוויד ברק הציע סיפוח של 12%-13% מהגדה, ולא הקמת מדינה פלסטינית על יותר מ-90% מהגדה כפי שדגני טוען. עדיין, היה זה בסיס טריטוריאלי להמשך המאבק בישראל, עם כל היתרונות שריבונות והכרה בינלאומית יכולות להקנות. אבל ערפאת התעקש לצמצם ככל הניתן את שיעור הסיפוח הישראלי בדיוק משום שהבין שהסכם חתום יחייבו בקץ התביעות.
הדברים מתחילים להשתבש כאשר דגני ניגש להפריך את טענתו של חאלידי. דגני מכיר בכך שמראשית אוסלו כוונתה של ישראל לא הייתה לאפשר הקמתה של מדינה פלסטינית בגבולות 67. דגני אפילו מזכיר את העובדה שרבין עצמו אמר כך. אדרבה, לאורך פרקי ההסכת דגני חוזר מספר פעמים על כך שכל ממשלות אוסלו, כולל רבין ופרס, כמו גם נתניהו וברק, לא התכוונו לאפשר למדינה פלסטינית לקום בגבולות 67 (לדוגמה פרק 7 באזור דקה 20:35, 22:47, 26:32, 35:49, 40:15). כלומר, עד כאן נראה שחאלידי צודק לגבי מטרת אוסלו: לקבע, ככל שניתן, שליטה ישראלית על שטחים מעבר לקו הירוק.
מה שמפריך את דבריו של חאלידי, לטענת דגני, הנה העובדה שבקמפ דיויד הוצעה לפלסטינים מדינה. אם כן, עצם העובדה שישראל הציעה להקים מדינה פלסטינית, בגבולות כלשהם, הנה עדות לכנותה ופשרנותה במו”מ. אך אם זהו המצב, דגני לא חייב היה להמתין לקמפ דיוויד. ממשלת נתניהו הראשונה הייתה מוכנה לאפשר לפלסטינים להקים מדינה אפילו על פחות מזה. ההיגיון של ממשלת נתניהו הראשונה היה ברור: אם הפלסטינים ירצו, יכנו את פיסות מולדתם ההיסטורית אותן צפויים היו לקבל בתהליך אוסלו בשם “מדינה”, ואם ירצו יכנו אותן “עוף צלוי”, כדבריו של דוד בר-אילן, מנהל האגף לתקשורת ולתכנון מדיני במשרד ראש הממשלה. אגב, ראש הממשלה שמעון פרס סרב למדינה פלסטינית בגבולות כלשהם. לגופו של עניין, עצם המוכנות הישראלית לאפשר את הקמתה של מדינה פלסטינית בגבולות כלשהם, אינה עדות לכוונות שלום, לפחות אם ב”שלום” כוונתנו היא להסכם הלוקח בחשבון את הזכויות הבינלאומיות של שני הצדדים. כזכור, הזכויות הללו מצויות באמנות בינלאומיות ובהחלטות רלוונטיות לסכסוך. וכפי שדגני עצמו מודה, אף ממשלה ישראלית, מרבין ועד היום, לא הכירה בזכויותיהם של הפלסטינים למדינה בגבולות 67, עם שינויים מינוריים והדדיים.
עם זאת, דגני מבהיר בפרק 5 שהרעיון ששלוש ממשלות שונות בישראל בחרו להונות את העולם בידיעה שהפלסטינים יסרבו, היא תיאוריית קונספירציה בלתי-סבירה. לדבריו (החל מדקה 1:36), “…אם ראשיד חאלידי צודק, אז ישראל לא הייתה טורחת להציע מדינה פלסטינית על מעל 90% מהשטחים… התיאוריה הזו מניחה קונספירציה…צריך ששלוש ממשלות ישראליות, שונות בתכלית זו מזו, יתאמו להונות את הפלסטינים ואת העולם בידיעה שההצעות תענינה בסירוב. הנרטיבים האלה, מה לעשות, לא ממש עומדים במבחן ההיגיון”. אבל, כאמור, ברק לא הציע מעל 90% מהשטחים בקמפ דיויד, אלא 12%-13% סיפוח. את מתווה קלינטון (שחזה סיפוח של 6%-8% מהגדה) ממשלת ברק קיבלה עם הסתייגויות, כפי שעשו הפלסטינים, וכאשר השיחות המשיכו לטאבה הייתה זו ישראל שהפסיקה אותן. מעבר לכך, דגני עצמו מציין כי כל אותן שלוש ממשלות סירבו למדינה פלסטינית בגבולות 67, כולל ממשלת ברק. כלומר, בדבר אחד מרכזי הן לא היו שונות בתכלית זו מזו. נותר רק לבחון האם מתקבל על הדעת שישראל תבחר להונות את העולם ולצייר את הצד שמנגד כסרבן שלום.
אילו דגני היה מתחשב בהיסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני (שאת חלקה סקרנו) הוא היה מוצא שלא מדובר בתופעה חריגה. קשה להאמין שהיסטוריון המומחה לסכסוך לא נתקל בספרו של מומחה כמו אבנר יניב, “דילמות של ביטחון”, אשר תיעד בהרחבה כיצד מאמצע שנות ה-70 ישראל פעלה במודע כדי למנוע מראית עין של פשרנות פלסטינית, שכאמור החלה לבוא לידי ביטוי כבר אז (למשל, ביוזמת מדינות החזית במועצת הביטחון שנזכרה לעיל). זאת, במטרה למנוע לחץ בינלאומי על ישראל להגיע לפשרה טריטוריאלית עם אש”ף, שהחל לאיים על ישראל בתדמיתו המתונה בזירה הבינלאומית. ישראל אף לא היססה להפעיל את הצבא לצורך כך, כדי לסכל את מה שיניב כינה “מתקפת השלום של אש”ף”, במהלכים כמו מלחמת לבנון הראשונה. מאוחר יותר, ישראל פעלה לסכל “מתקפות שלום” גם ב-2008 וב-2014 מול איתותי שלום מצד החמאס.
אם כן, הרצון הישראלי לצייר את הפלסטינים כסרבני שלום הוא עובדה היסטורית מוכרת. לכן התיזה של חאלידי מסתדרת עם ההיגיון ועם העובדות הידועות, כולל השאיפות הטריטוריאליות של ישראל לאורך שנות אוסלו, אותן דגני עצמו הציג. אז אולי בכל זאת היה עדיף לסיים את ההסכת אחרי הצגת דבריו הנכוחים של חאלידי?
לא סקרנו את כל הטעויות, ההשמטות והסתירות בהסכת, אולם גם בסקירה חלקית ניכר שדגני במקרה הטוב התרשל ובמקרה הרע הדהד תעמולה ישראלית.
כתבו יגאל גודלר ושי פרנס
