זהו זה, תמה אליפות אירופה בכדורגל לשנת 2016. הגל העונתי ששוטף את אירופה כל ארבע שנים בשלל צבעים, בירות וברבורי כדורגל מנופחים התנפץ לו סוף סוף, נסוג לאיטו ומשאיר אחריו הררי כוסות פלסטיק, בדלי סיגריות על המדרכות וריח שתן חריף בכל פינת רחוב אפלולית בצרפת.
השבוע בוודאי תתכנס הועדה המארגנת כדי לסכם את האירוע. גברים בחליפות ישבו סביב שולחן דיונים בקומה גבוהה, בחורה יפה בעקבים תעבור ותמלא את כוסותיהם, ברקע יזדקר לו מגדל אייפל. צרפת אמנם הפסידה בסוף, אבל כולם יהיו מרוצים. השקפים יעידו על הצלחה. ראש מערך האבטחה יתגאה בכך שדאעש לא הצליחו לפגע. האחראי על התחבורה יספר שהמערכת דפקה כמו שעון למרות איומי השביתה. אחוזי הצפייה היו גבוהים מהמצופה. החולצות נמכרו יפה. הספונסרים מרוצים.
או אז יתפרץ לחדר ילד קטן, יצביע על הכדורגל הענק שתלוי מתחת לאייפל ויאמר: “המלך הוא עירום! המלך הוא עירום!”. והילד הזה הוא אני. אליפות אירופה לשנת 2016 הייתה כישלון חרוץ. אמנם הארגון היה למופת, אבל ישנה רק בעיה קטנטונת עם כל מה שהלך פה בחודש האחרון: הכדורגל. הוא היה רע. היה משעמם, הגנתי ורצוף במשחקים חלשים שהוכרעו בעיקר במזל. אלפי דקות בהן היה מעניין יותר לצפות בצבע מתייבש על הקיר, במלפפונים גדלים בשדה או בשידורים חוזרים של הגרלת הלוטו. עוד הגבהה מיותרת לרחבה, עוד בעיטת שוער, עוד הרחקה, עוד פאול סתמי במרכז השדה. עוד ועוד ועוד של כלום.
ואז פתאום, משומקום, גול. ‘הקסם של הכדורגל’ נובע מהתדירות הנמוכה של השערים, ולכן כל שער כזה מביא את הצופים לרבע אורגזמה. אין לי בעיה עם זה. הבעיה שלי היא שביותר מדי מקרים, יותר מבכל ספורט אחר, מדובר בעניין של מזל. נגיעת יד לא ברורה ברחבה, בעיטה גרועה שפגעה במישהו שהסיט את הכדור, עבירה שבאותה מידה היה אפשר גם לא לשרוק – וזהו, אחד-אפס ונגמר המשחק. והפרשנים יהללו: אלה שיחקו נחוש, טקטי ומסודר, חילוף גאוני של המאמן. והאלה נרפים, חסרי מחץ, לוזרים.
דבר במספרים
נכון, לא תמיד זה ככה. לפעמים יש הרבה גולים. לפעמים יש משחקים טובים, מהירים ומהנים. אבל הלפעמים הזה נהיה נדיר יותר ויותר, ומספר המשחקים הזוועתיים עולה בהתמדה. והטורניר הזה לא היה משופע בגולים, או ליתר דיוק רק 2.12 כאלו למשחק. ממוצע מהגרועים בתולדות הטורניר. מאז הטורניר הפך להיות באמת טורניר עם מספר משחקים דו ספרתי (1980) רק פעמיים ממוצע ההבקעות היה נמוך יותר. ניתן היה להניח כי דווקא בטורניר מרובה משתתפות כשפערי הרמות בכל זאת ניכרים ושניתן גם להעלות מהמקום השלישי בבית המוקדם נראה כדורגל יותר אטרקטיבי אבל זה כאמור לא קרה. השילוב הקטלני של משחק משעמם שמוכרע במזל מוציא לי את החשק לראות ובמקרים קשים באמת גם את החשק לחיות. ונראה שלאף אחד לא ממש אכפת חוץ ממני. מיליונים מריעים בקנאות לספורט הזה, לספורט הזה שאהבתי לראות, לספורט הזה שחייב להשתנות.
אז מה עושים?
בכדורסל הבינו את זה. שעון הזריקות הומצא ב-1954 אחרי שהפיסטונס ניצחו את הלייקרס בתוצאה המדהימה 18-19. קשת השלשות באה לעולם ב-1979. השופטים משתמשים בטלוויזיה כדי לקבוע מה היה. בפינג-פונג התחילו לשחק 5 מערכות קצרות במקום 3 ארוכות ב-2001, כמה חודשים אחרי שהחליטו להגדיל את הכדור כדי שהקהל יוכל גם לראות אותו. בכדורעף באותו זמן החליטו שנקודות נצברות גם אם הרווחת את הנקודה לא מעמדת הגשה. עוד שינויים רבים ומהותיים הוכנסו במקצועות ספורט אחרים, למען חווית צפייה משופרת. בכל זאת, צריך לנסות לעניין את האנושות בספורט אחר חוץ מכדורגל.
ובכדורגל? אני זוכר שבכיתה ו’ היינו מתלבטים אם לשחק עם ‘החוק החדש’ או לא, כשהחוק החדש הוא שאם שחקן הגנה מוסר לשוער אז לזה אסור לתפוס את הכדור ביד. חוק מבורך. העניין הוא שעד היום זהו ‘החוק החדש’, וסליחה מכל השופטים הרביעיים ושופטי הרחבה לדורותיהם וגם מ’שער הזהב’ של דויד טרזגה. אז מה בדיוק צריך להשתנות? הנה כמה רעיונות.
ראשית, הפחתת מספר השחקנים. קל מאוד לצופף ברחבה וגם התקפה מאוד מוכשרת מתקשה מאוד נגד בונקר, לאסונם של הצופים. מעבר להורדת שחקן או שניים אפשר גם לקבוע שכרטיס צהוב שווה הרחקה לכמה דקות, כמו בכדוריד. ועל הדרך הורדנו גם את האלימות. שנית, עדכון חוק הנבדל, למשל שיתחיל רק מקו מסוים. שלישית, הוספת שופטים ושימוש בטלוויזיה. אם בכדורסל יש שלושה שופטים על מגרש קטן בהרבה אין סיבה שבכדורגל יהיה רק אחד. רביעית, ביטול ההארכה, רק 2 גולים בטורניר הנוכחי הובקעו בהארכות, ובשני הטורנירים האחרונים המצב לא טוב יותר (0 בקודם, 2 בלבד ב-2008) וניתן דווקא להבין את זה, הרי מי יסתכן בליזום ולהשאיר את העורף חשוף אחרי 100 דקות משחק ולמי בכלל יש כוח לעבור את החצי. חמישית, הוספת כדור (לא באמת, אבל זה רעיון משעשע). ויש עוד – ביצוע חילוף ללא עצירת המשחק (שוב, כדוריד) והגדלת מספר החילופים או לאפשר לשחקן שהוחלף לחזור לשחק.
לא כל הרעיונות אפויים לחלוטין כמובן, אבל צריך לקום ולומר בקול ברור שככה אי אפשר להמשיך.
כתב: דן לוי, חי כמעט 34 שנים ורואה כדורגל וכדורסל ברובן המכריע. גר בפריז.
