על הנגב יורד עוד קסאם
ומצית פרדסים חרש חרש
עת צהל מפציץ מעל
הילדים בוכים בלי הרף.
יותר משנה לא הרגשנו כמעט
איך נפלו הטילים בשדותינו
יותר משנה ונותרנו מעט
מה רבים שאינם כבר בינינו.
אך נזכור את כולם
את יפי הבלורית והתואר
כי רעות שכזאת לעולם
לא תיתן את ליבנו לשכוח
אהבה מקודשת בדם
את תשובי בינינו לפרוח.
הלאות נשאנוך בלי מילים
אפורה עקשנית ושותקת
מלילות האימה הגדולים
את נותרת בהירה ודולקת.
הלאות דיכאון והפחד
שוב בשמם למקלט נלכה
כי חרדה ייאוש ותפילה
מה שנשאר לתושבי הנגב
ונזכור את כולם…
