פעם שלישית ירדן

התכנית הפעם: לעבור את הגבול על הבוקר להגיע לכרך ומשם לתכנן את המסלול בואדי אבן חמד. לחזור לכרך, לצאת לכיוון ואדי הידן לחזור למעבר גבול והביתה.

מה קרה: הגענו למעבר גבול באחד בצהריים שעון ישראל. הכל הלך חלק, ורק שעברנו את הגבול והבדיקות, גילינו שבירדן השעה שלוש. הם לא שמעו על שעון חורף. אריאל, יגאל ואני התחלנו מיד להתמקח כשהבנו שאוטובוס מעקבה לכרך כבר לא נמצא היום (האוטובוסים בירדן מסיימים לעבוד מוקדם). נהג המונית רצה 7 דינר עד לעקבה, אבל אני הרי יודע שזה עולה 5 מאז ולעולם. לתחנת האוטובוס המרכזית הוא רצה 10. אחרי משא ומתן קצר הסכמנו לשלם 45 דינר ישירות לכרך, כלומר בערך 270 ש”ח.
שאלתי אם אפשר לעשן קודם סיגריה, הנהג, העצבני אחרי המו”מ, ענה שלא. הוצאתי אחת בכל זאת כי ראיתי שאנחנו מתעכבים. אריאל רצה גם אחת. קיללתי אותו: ” כוס אמק”.
הנהג חשב שהתכוונתי אליו ועיניו נדלקו:” בי בולייט” אמר לי. הסברתי לו שהתכוונתי לאריאל, אבל הוא התעקש שאם ככה הייתי אומר את זה בעברית. “בי בולייט, נקסט טיימ איי וויל טל יו סמת’ינג ורי באד” הזהיר אותי.

הנהג הדלוק הסיע אותנו עד לפאתי עקבה, שם החלפנו מונית לנהג חביב יותר שקיבל הסבר על המופרע. הוא נסע כמו כולם בנתיב השמאלי, על 160 קמ”ש ונצמד למכונית מקדימה. בצומת כרך החלפנו שוב מונית. הפעם הנהג היה חביב באמת. המכונית לעומת זאת ראתה ימים טובים יותר. העליות לכרך הם כמו העליות מים המלח, פשוט בצד השני של הגבול. מדי פעם שילב הנהג לראשון מדי פעם זה לא עזר.

כרך– עיר ערבית רגילה, רמלה או יפו פשוט בצד השני של הירדן. אנשים חביבים מתפרנסים מחקלאות ותיירות. מעט אנגלית, הרבה עברית-ערבית וידיים. עשינו קניות למחר, אכלנו פלאפל בחצי דינר (שלושה שקלים) ומצאנו מונית לתחילת המסלול למחרת. הנהג, חלימי, לקח אותנו לעשן קצת שישה (נרגילה) ולשתות קהווה. אריאל ואני כבר ותיקים במועדוני חברים האלו. אין כלום למעט, ובכן, גברים ששותים קפה וצ’אי ומעשנים. חלקם גם משחק קלפים.

ואדי איבן חמד– הכביש מתפתל בין כרך לכפר בת’יר ויורד עד הואדי. הנהג חיבב אותי ואני נבחרתי לשבת מקדימה. הוא לימד אותי את הא”ב הערבי, בתמורה אני למדתי אותו את העברי,לספור בשפת הקודש וכתבתי לו את שמו בעברית. המכונית של חלימי קירטעה ונגמר קצת השמן אז היתמר עשן מצד ימין. הגענו. למרות האידיליה שנוצרה בנסיעה הוא ניסה להעלות ברגע האחרון את התעריף אבל אנחנו לא נצא פראיירים. ישראלים, כן?

בחור מקומי גבה עבור הכניסה לואדי 2 דינר מכל אחד. המסלול התחיל בחמאם.

ההליכה בתור הנחל עם הסנדלים לא קשה ודי כיפית. התיק קטן שכן זה מסלול של לילה אחד, והמים בנחל נקיים כך שאין צורך לסחוב כמעט כלום.

המפל הגדול

את הלילה העברנו בלהתווכח איפה המערב ובקרת נזקים על כמה פצועים ועקוצים אנחנו. סיימנו את שארית המסלול בבוקר, והגענו לכביש המהיר בצד המזרחי של ים המלח. טרמפ קצר ועוד מונית החזירו אותנו לכרך, שם אכלנו צהריים והתארגנו למסלול השני בטיול. העיר היתה עמוסה להפליא וגם המקומיים לא ממש הבינו למה. היו שיפוצים בכל מקום והמון אנשים בקניות, מסתובבים ומבלים. בערב לא נראו נשים ברחובות, בשעות היום הן יוצאות.

לואדי הידן: נהג המונית היה חביב כבר מהתחלה ויגאל נבחר לשבת מקדימה. אריאל ואני רצינו להתעפץ מאחור. הנסיעה צפונה היתה יפה וחלפנו על פני ואדי מוג’יב והסכר הגדול. הנהג לא היה בטוח לאן נוסעים, וגם כששאל המקומים כיוונו אותו שמאל וימין אבל לא לואדי הידן. הוא התחיל לקלל את הערבים באשר הם, ואמר שהם חסרי מח, לעומת זאת ציין שבישראל טוב יותר. האוכל טעים יותר והנשים יפות יותר, אמר הנהג הירדני שמעולם לא ביקר בישראל.

ואדי הידן: את הואדי מצאנו לאחר תמרונים רבים. התחלנו לרדת לכיוון המפל ומרחוק, על הגבעה שמענו צעקות. ירדנו אלינו כמה מקומיים, ככל הנראה פליטי פלסטין, ואמרו שאי אפשר ללכת במסלול. אחד הציג את עצמו כבוליס-מן אף על פי שהיה לבוש בגלבייה כמו כולם. על תעודה או תג לא היה מה לדבר. הוא אמר שאסור להיכנס לואדי וחבריו גיבו אותו. ניסינו להתווכח קמעא, “אולי רק עד המפל, אולי רק עד החשכה?” הוא אמר שבסדר אבל כל אחד צריך לשלם 50!!! דינר. ככה זה עובד. סכום כזה כמובן שלא היה לנו. חברים נוספים הגיעו, אחד מהם במדי צבא ירדן, והתחלנו לשמוע יותר ויותר אל יהוד ואל יזראלי. הבנו שלואדי לא נצא. רצינו רק לצאת בחיים.

המקומיים וידאו עם נהג המונית מאיפה אנחנו. “ישראל”, השיב בתמימות. בשלב זה רק שאלנו איך אנחנו יוצאים מפה. אחד מהם ידע קצת אנגלית והסביר לי עם מקל על החול. לנהג אמרנו בוא ניסע, על הסכום נתמקח כבר בדרך. התחלנו לעקוב אחרי המסביר באנגלית והלבוש בחצי ב’ במעלה הבערך כביש שהיה שם. בשלב מסוים הם נעצרו. נהג המונית שלנו דומם את המנוע. החצי ב’ לבש עכשיו ב’ מלא ויצא עם רובה ציד לכיווננו. וליהודים לא היתה שמחה וצהלה וששון ויקר אלא לב בתחתונים. בדיעבד התברר שכל אחד מאיתנו חשב איך הוא מגן על עצמו ותוקף את היורה. כל אחד לעצמו. אחרי כמה שניות ומטרים הנשק נזרק לקבינה, הם באו לכיווננו ודיברו כמה מילים עם הנהג. הם חזרו למכוניתם והמשיכו. אנחנו אחריהם מסדירים נשימה. שאלנו: “לשם מה הנשק?” הנהג ענה: “לצוד, יש פה ציפורים ממש טעימות” שאלנו שוב: “לצוד ציפורים או יהודים”, הוא חייך.

שארית הנסיעה עברה בנאום של הנהג כמה הערבים טיפשים בעודנו חולפים דרך פחונים של פליטי 48′ ו-67′. הנהג הוריד אותנו ליד חמאם קטן ממול ים המלח.

מהחמאם תפסנו טרמפ עד לעיירה סאפי. הנהג ניקר על ההגה, שלח ס-מ-סים תוך כדי וכמובן נסע לפי החוק המקומי במהירות גבוהה בנתיב הנגדי. גם הוא לא חיבב ישראלים יותר מדי אבל היה נחמד יחסית.

סאפי: היא העיר בסוף המסלול של ואדי חיסה. בשנייה שירדנו מהטרמפ התעלק עלינו נהג מונית ששמח להיתקל בשלושה תיירים תקועים הרבה אחרי שכבר אין אוטובוסים לכיוון עקבה. הבהרנו לו שאנחנו לא מעוניינים ואין לנו שום בעיה לחכות לבוקר. הוא מצידו הבהיר לנו שיש לו אינסוף סבלנות ושבסוף נתייאש וניסע איתו לעקבה. בהתחלה הוא דרש 50, 55 ואף 70 דינר. אמרנו לו שאין סיכוי. התרחקנו קצת והוא אחרינו. אז הזמנו אותו ואת חבריו הנהגים לקפה.

לאחר כמה שעות החלטנו שנישן בפאתי העיר ובבוקר נתפוס אוטובוס או נהג מונית קצת פחות תאב בצע לכיוון עקבה. העמסנו את התיקים ואז שאל אותנו אחד המקומיים: “אוקי, מה המחיר הסופי שלכם?” “35 דינר” עניתי. 45. 35. 40. 35. 38. 35. 37. 37! נסענו עם הנהג העקשן. אחרי 4 שעות של משא ומתן, שני קפה שהכנו לו וחטיף שהוא קנה לנו, נעשינו כבר חברים. אריאל אפילו זכה לחיבוק ונשיקה.

לעקבה הגענו ב-2 בלילה. הלכנו לישון על חוף הים.

שתינו קפה של בוקר במחיר תיירים, תפסנו מונית ב-5 דינר, כפי שמקובל, למעבר הגבול והופ אנחנו בישראל.
הבאנו שלום עליכם.