היום עשיתי סיור מקדים לראות מה יאפשרו לי ללמוד לתואר שני באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. מיד הדגישו כל המחלקות את חשיבות הציון התואר הראשון שלי. 85 ומעלה חובה. כלומר עלי להיות מצטיין בתחום בו עסקתי בלימודי האקדמיים עד כה. שמתי לב מיד ליופי בשפה העברית שמצטיין נגזר ממצוין ומציון. כולם אותה משפחה. סביר להניח שעל מנת להצטיין בתחום יחיד יהיה עלי להשקיע את כל מרצי ויכולתי בו. כך יפגעו יכולותי בתחומים אחרים. מושג איש האשכולות עבר מן העולם מאז ימי הרנסאנס, וכיום העולם מקצועי לחלוטין. לכל תחום יש תת תחום ובו יש סיוג למחלקות ולסוגים, ובתוך זה יש מומחה לזן מסוים, בגן ספציפי של איבר שעבר מוטציה בחסר חוליות כלשהו שגדל רק במדגסקר.
סביר להניח שאלברט איינשטיין, ששם משפחתו הוא מילה נרדפת לגאון בסלנג, שהיה גאון פיזיקלי, לא הצטיין בציור אקספרסיבי. ניתן לשער שש”י עגנון, זוכה פרס נובל לספרות, לא הצטיין בניורוביולוגיה. גם בקרב אלו החיים, אני מאמין שסטיבן הוקינג לא טוב בכדורגל כמו ליאו מסי שהוא כדורגלן השנה בעולם, לעומת זאת מסי לא מבין ממש בחורים שחורים.
לא הופתעתי מכך ש’כנסית שכל’ כלשהיא הגדירה לעצמה סף שרירותי כל כך לקביעת איכות המועמד. אפשר להגיד שראוי להציב קריטריון כלשהו למועמדים לתואר ראשון, אולם כשבכל מסלול בתואר שני לומדים בערך 20 אנשים ניתן לשקול מערך סינון נכון יותר. הופתעתי שלצד החתירה לייחודיות והצטיינות כביכול, המשפט השני שנתקלתי בו הוא כמה הלימודים מאד “הוליסטיים בתפיסה אינטגרטיבית ומולטי דיסציפלינרית”.
דבר זה זרק אותי לתיאוריה חביבה מאד על האקדמיה בימינו הפוסט מודרניזם הגואל- הכל תלוי שפה ואין אמת אחת. אולם גם באקדמיה נמצא צדיק אחד שידע לנצל את חולשת העמדה הפוסטמודרנית והראה, די בקלות, כמה הכל קל אם כל תעלול מותר ועם כל להטוט אפשר.
