אני לא קורא ספרים. תיקון: אני לא קורא ספרות יפה, לא קורא סיפורת. לא מצליח להיסחף בזרם האיים של המינגווי או לדמיין מישהו הולך בשדות. העלילות, לרוב, לא סוחפות אותי ואני מתקשה “להתחבר” כמו שאומרים לספר.החלק הספקני בי מתעורר ולא מאמין לתיאור האירוטי הלעוס בו הוא נשק לצווארה והיא קימרה את גווה. לא נראה לי שהיא באמת חוותה ליל ביעותים, שנתה נדדה והיא שקעה בשרעפים. לא קראתי את רוב ספריהם של עמוס עוז, מאיר שלו ודוד גרוסמן. פה ושם הצצתי, אני יודע שהם באמת כותבים טוב, אבל אני לא משתכנע שהאישה באמת בורחת מבשורה.
אני מודה קראתי כמה קלאסיקות עלילתיות ונסחפתי אני זוכר כל חוזה ב’מאה שנים של בדידות’ של מארקס, וגם להולדן בשדה השיפון האמנתי. אבל בדרך כלל אני לא נפעם מהעלילה הפתלתלה. זה לא הם זה אני.
עד פה אני נשמע ערס מצוי וטיפש מן המניין אבל הנה לכם: אני קורא ספרי עיון. כמעט כל תחום מעניין אותי. קראתי את כתבי יאנוש קורצ’אק על חינוך, ואת מיכאל בר זוהר על מלחמת ששת הימים. קראתי את ויקטור פראנקל ואריך פרום. קראתי אפילו את המניפסט הקומוניסטי. אני מוצא עניין בפילוסופיה לצד היסטוריה, מתמטיקה (כמה שאני מצליח להבין) ופסיכולוגיה. אני לא מחפש תיאורים ומטאפורות, לא מעניין אותי איך השתלב העץ ביפי השדרה. מעניין אותי מה קרה איך לפי מי, לפעמים גם מתי ולמה.
