כולם משבחים את המנוח.
נציג התורמים מברך את המשפחה ואת המקום. הוא מדבר יפה במבטא מהוקצע, נעים.
אחר כך מדבר האב. הוא אומר שהילד האמין ב’תיקון עולם’.
הוא מתאר את בית הספר היסודי, משפחה, קולג’, קריירה, אהבה וטיולים.
הקהל צוחק, מהנהן, ממצמץ, מצלם.
האימא לבושה שחור, משקפיים כהים. כולם עומדים, היא יושבת. קרוב משפחה, כנראה אחיה, מחזיק את ידה.
היא מטופחת, עונדת עגילים ומשוחה באודם, דומעת.
כשהאב הנואם הגיע לשלב בו בנו מת, קולו נשבר. שמעו דמעות.
