“כבר אמרתי לך את זה אלף פעם. הלכת לעיתונאית הזו שלך. מה יש לך ממנה? נח לך שם אה? אתה מרגיש שאתה יכול לספק אותה, להביא רק מה שיש לך ולא טיפה מעבר. אז יש לי חדשות בשבילך חביבי: איתי אתה תהיה רק כשאני אחליט. מתי שארצה אהיה שלך מתי שלא -לא. אתה לא תוכל לקבל כל מה שתרצה. כן, אתה לא תקבע ולא תחליט”.
“ומה עשית כל השנים האחרונות, איתה ועם האקדמאית השנייה? אתה אפילו לא טורח לעדכן אותי, לשתף אותי במה קורה איתך. כן, היה לנו כמה רגעים יפים ביחד אבל עכשיו אני כבר לא שם, ואם כן אז אני אחליט מתי לבוא ומתי ללכת. אז באמת שיהיה לך חיים יפים”.
ככה נפרדה ממני הכתיבה היצירתית.
