משבר פרץ בקהילה הרפורמית בצ’ארלסטון כשנודע בציבור כי הרב לאופר לא שמר אמונים לאשתו לאה. מסתבר כי מזכירתו בהיכל הייתה נאמנה אליו יותר מאשר לבעלה, ובעצם שברו שניהם את אמון הקהילה ואמון בני זוגם בצוותא. הבעל המקורנן נתמלא זעם ובושה שכן אשתו, חמדת ליבו, בגדה בו עם ראש הקהילה, הבכיר והבחיר ביהודי צ’ארלסטון. נמלא ליבו צער עמוק ולא עמד בפני הדבר. בתחילה רצה ליישר ההדורים עם אשתו הבוגדנית אולם משראה כי עמוק פנימה הנו מלא בושה ביכר לעבור הליך גירושים קצר. אף על פי שהייתה זו היא הבוגדת ובעצם לא יכלה להלין בפני בית הדין של מטה או מעלה כי החסיר ממנה דבר, העדיף הבחור ניתוק מהיר שכן ליבו מלא מכאוב ובעצם אמר לעצמו שאינו רוצה דבר מחפציהם המשותפים.
בו בזמן העדיפה דבורה, מזכירת הרב ופילגשו, לנסות לבנות חיים משותפים עם ראש הקהילה. אמנם ליבה צר באהובה משכבר הימים שנטש העיר והקהילה, אולם בהיותה קרת רוח הבינה זו כי יכולה היא לבנות ביתה מחדש עם רב הקהילה.
אשת הרב מצידה, גמרה אומר למרר את חיי בעלה. ‘את ממונו אקח, את אושרו אנפץ, את מעמדו אשחית. מראש קהילה נכבד יהפוך לאביון מתגולל באשפתות’ אמרה ספק לעצמה ספק לחברותיה. כאמור רעשה הקהילה וגעשה. בעוד מעשי החסדים בעיר הוסיפו והתקיימו כדרך הטבע, שהרי אם קמל השורש עדיין מתקיים העץ כמה זמן. מפעלות הקהילה בחינוך וברווחה פעלו אולם רחש בחש סבב הכל. חלק הגברים נטה לצד הרב ואמר כי גם בארזים נופלת שלהבת ויש לקדם שלום בית. חלק הגברות אמרו כי בייש את אשתו וכבודה אינו כבת מלך כיאה לה. אולם לא היה זה חוק מן הטבע ולעיתים היה גבר בגברים מצדד בחדרי חדרים בעד היפרדות ויש כי אישה נאווה היתה אומרת כי ניתן לבנות הקן מחדש בבטחה.
חלפו מעט ימים והנה עזב משה, רב ונכבד הקהילה את הבית למעון שכור בפאתי העיירה. הזוג שלהם שלוש בנות פצח בסיעור משפטי לעילא. היו סיפורים ברחובות כי נראה נפול בבית המשפט וכי אכן תגשים האישה את חזונה שרמזה לחברותיה. מנגד היו כאלה שסברו כי הוא באמת ותמים מעוניין לשים פרק נישואיו מאחוריו ולבנות מחדש את חייו עם מזכירתו מאהבתו. לבסוף עורכי דינה של אשתו גברו על עורכי דינו. נאלץ הרב משה לרדת מנכסיו שעשה יחד עם אם בנותיו בשנים ארוכות של בנייה. לאחר השפלות שעבר בבית הדין, החליט לוותר לחלוטין. יעזוב את העיירה, את התפקיד והכבוד וילך לחפש את אושרו עם מזכירתו במקום אחר.
בו בזמן החליטה לאה כי תתקיים לבדה עם בנותיה אולם החלטה ובה התחלה חדשה היתה לה אחת. לעלות לארץ הקודש. אחרי הכל אינה מחויבת עוד לבעל או לקהילה ויש רוצה היא גם להתחיל מחדש במקום בו אין יודעים הבריות את אשר עולל לה הרב. עלתה לארץ ישראל והתיישבה בעיר יפו, כצ’ארלסטון יושבת על חוף ימים. לא תדע את אשר מעולל משה בארצות הברית וגם בנותיה צידדו בה. ניתק הקשר בין הרב לבנותיו.
בינתיים משה ודבורה מיסדו את אהבתם שהחלה בבית הכנסת. מצא עבודה בתחום תשמישי הקדושה וגם היא עמו. כלפי חוץ התאושש מעזיבת אשתו אולם בלבו מקוננת אהבתו לבנותיו שאותן לא ראה ואף לא החליף עמן מילה ימים ארוכים. וכך יחיו משה, דבורה ולאה. עברו חלפו הסתוים ומצאה בתם המשותפת של הרב ואשתו המקורננת את בחיר ליבה. גמרו אומר להתחתן בארץ הקודש ולגור בה אולם את אביה לא הזמינה לטקס. לא כדי לא לצער את אימה אלא כי היא עצמה כעסה עליו ובליבה אף שנאה אותו.
ויעברו עוד ימים ומים רבים בנהר האשלי. התעורר חשדה של דבורה כי קשר בין אחת הלקוחות לבין הרב אינו ככל הקשרים. לא יכלה להסביר לעצמה תחושה זו וגם הרב איש חכם היה ולא פזיז אולם חשד ניקר בה זה זמן ולא עזבה. שכרה דבורה חוקר פרטי למען ירגל אחרי בעלה. ליבה לא היה שלם עם המהלך אולם לא עמד לה רצונה להניח לדבר. לאחר כשבועיים ימים הביא הבלש את העדות. הרב, בעלה, משה, מבלה בנעימים עם אותה גבירה.
ושוב אותו סיפור ושוב אותה עלילה. הפעם נשאר הרב לאופר קירח מכאן ומכאן ומכאן. לא אישה לו, לא מאהבת, לא כבוד ולא הדר. לא פרנסה ולא קהילה. התהלך ימים רבים והתעסק בעבודות אשר אחרים היו מגדירים כבזויות אך לא הרב. תמיד ליבו נטה למען קשיי היום ואלו המתפרנסים בדחק ובכל זאת נשמר ליבם טוב, חביבים היו עליו במיוחד. מדי פעם חצתה מחשבה ספק נועזת ספק שובבה ספק מתריסה בלמצוא את אושרו בארץ הקודש או לכל הפחות להתרחק מצרותיו ולהתקרב לירושלים.
מחבר רחוק שמע כי אשתו הראשונה יתכן והיגרה לשם וכמעט בוודאי שבנותיו גרות שם, גם זו הנשואה, וכי אף העמידה צאצאים אשר אותם לא הכיר זה מכבר. אמנם העברית בפיו דלה וגם הממון אינו מצוי בכיסו אך ידע שישנם חברים או לכל הפחות מכרים שיסייעו בעדו בישראל. עוד ידע כי מגיעים לו כבן דת משה תמלוגים וסיועים שונים בעלייתו. התחזקו המחשבות הסוררות וגמר אומר בליבו לארוז את סיפור חייו ולהגשים, עם חשש ופחד, עם תקווה ורצון, את הרעיון המפעם בו. לישראל.
הגיע הרב לישראל ואט אט מצא בה את ידידיו ואת פרנסתו. צחצח את העברית בפיו ונהנה מנופי הארץ ומשווקיה. מדי פעם העלה זכרונות ככל אדם מימיו על נהר האשלי ומדי פעם תהה בליבו האם אשתו בישראל ובטח בתו ונכדיו. לאחר מספר חודשים נודע לי מפי אחד מבני הקהילה הרפורמית בישראל שאותו כבר מצ’ארלסטון כי לאה עדיין מתגוררת ביפו ואכן בתו הגדולה מצאה את בחיר ליבה ואף הביאה לו נכדה.
התעניין משה האם שאלו לאה או בתו על אודותיו וציפה לתשובה המאכזבת, מדי פעם כן, בקצה הלשון, אך לרוב נדמה כי נשתכחה דמותו מחייהן ואין לו מקום. התעצב הרב אך ידע כי אכן חטא בעבר לאשתו הנאמנה ובכל זאת עברו מים רבים וידע להשלים ולחיות עם צלקות העבר. מאידך אותו ניגון נושן המשיך לנוע בו. בכל זאת, שאת נכדתו יאפשרו לו לראות. את בתו. אפילו לדעת ממבט קרוב כיצד נראית לאה והאם החיים התייחסו אליה באדיבות.
עברו עוד שבועות בהתלבטות וייסורים עצמיים והכריע הרב ‘ שבע השנים הרעות עברו. אולי לא מחר או מחרתיים אך אלך לביתה’. בנקל בירר את כתובתה המדויקת שכן הקהילה הרפורמית בישראל משפחתית וקטנה. אכן עודנה ביפו.
גמר אומר בליבו להיעזר בתחבורה ציבורית באותו היום. התחנה נמצאת כמה מאות מטרים לפני ביתה וכך יוכל להסדיר את הלמות הלב ואת גלגוליה המחשבות. בחזרה יזמין מונית. אמנם גמלה ההחלטה ואכן התקלח, התגלח, התלבש והלך לתחנת האוטובוסים. ככל שהתקרב מועד הפגישה כן התרגש יותר, חשש יותר ושכח יותר. שכח מה בעצם מבקש להשיג בפגישה. שכח מה תכנן ומה רצה לומר.
כשעלה לביתה בקומה הראשונה כבר כשל צעדו וגבו השתופף. כששלח ידו אל הפעמון התרומם מעט וכך ראה את שלט הדירה ‘לאה ומשה לאופר’.
