כשקראתי את עיתוני השבת שמתי לב למשהו מוזר. היתה לי תחושה שאני קורא על נשים יותר מבדרך כלל. ולווט שמה לב לזה גם. בתחילה חשבתי שאכן חל שינוי או לפחות שבת חד פעמית שעוסקת באופן פלא בנשים אקטיביות שלוקחות אחריות על המציאות. נשים לא כנועות, נשים נשים.
אז בחרתי להעמיד את תחושתי למבחן.
‘הארץ’ יחד עם שלוחותיו היה העיתון המוביל שסיקר את בנות חווה בהרחבה. הכתבה הראשונה שקראתי עסקה בתפקידי נשים במלחמת השחרור. כתבה שקולה לא פמיניסטית זועקת ולא גברית מתלהמת. אופטימיות זעירה.
לאחר מכן כתבה שעוסקת בפוליטיקאיות שוויצריות. המדינה המערבית האחרונה שהואילה בטובה להעניק לנשים זכות הצבעה. מצד אחד זה בסך הכל 4-3 לנשים בשוויץ וזה עשוי להשתנות בקרוב, מצד שני- אופטימיות זהירה.
עוד מדווח ‘הארץ’ על מישל אובמה, שבעת שבעלה עסוק בעניינים ברומו של עולם היא וחברותיה עוסקות בשמלות. כן, אני יודע שהן גם עסקו במזון ודיאטות. חשוב בהחלט.
אבל לא ניתן לידיעה כזו לרפות את ידינו הענוגות בעת שבר רפאלי זכתה השבוע בתואר אחת מעשרים וחמש הנשים הצעירות המשפיעות בעולם. ‘עכבר העיר’ שבקלות יכול לזכות בתואר ‘העיתון ששם הכי הרבה תמונות של בר רפאלי’ מיהר לצאת חוצץ. כתבה יפה- איילה פנייבסקי.
אך לא אלמנה ישראלה. את תואר החזירה השוביניסטית של השבוע קטפה בקלות קרן ארנלדס, הוגת הקמפיין של בשר ובשר למסעדת בשר. בטוחני כי נכתבו אינספור סמינרים וספרים על נשים המאמצות את דיכוי הגברים ועל התודעה הכוזבת שלהן. זו דוגמא קלאסית של פמיניזם שוביניסטי או שמא שוביניזם פמיניסטי.
ואז נזכרתי מאיפה מוכרת לי שנאת נשים ופחד קמאי מהן. באיזה חברות נשים מפנימות כל כך טוב את המצב שהן ממש הופכות לגברים. מצד שני למקומות האלו יש גם תקווה.
כל זה היה כאמור ברשת שוקן.
ב’ידיעות’ היתה כתבה אחת שעסקה באורלי זילברשץ-בנאי ב-‘7 ימים’. אזכור בשער בקטנטנה שכן חיים רמון המורשע תפס את רובו. דרך אגב על אורלי זילברשץ ניתן ללמוד שהיא כבר לא בנאי רשמית כבר מההפניה בשער. הרי זה מה שחשוב. במעמקי המוסף לשבת היתה כתבה שעסקה בנשים ואמהות ודווקא על אחת שהיא כנראה חולת נפש ומתעללת בילדיה. שאר המוסף עסק באהוד, אהוד, משה וגדעון לצד הטורים הקבועים + כתבה מעניינת על החלוצים והחלום שנגוז. דווקא בקרב החלוצים היו גם חלוצות.
ב-‘7 לילות’ מצולם גיא פינס בשער בפוזה כסחיסטית ועוד כתוב על ישי, א”ב יהושע, ג’ורג קלוני והופה שרלוט גינזבורג.
ב’ממון’ מצולם משה קפלינסקי על השער (מוזר שלא ציינו שהיה לאיש חלק בלבנון 2). בנוסף כתבה העוסקת בשיפוצים קוסמטיים וגלית לוי ב’הכר את העשיר’ המדור שסוגר את הגליון.
ב’ישראל היום’ איירו את משה ‘בוגי’ יעלון על שער המגזין. עוד כתבו על מרק סלבין שנרצח במינכן 1972, יחידה קרבית כלשהיא, ראש עיריית חולון, מוטי ששון ואחד, מייקל ג’ורדן. את הנשים ייצגו ג’וליה רוברטס ש”גילתה שבגיל 40 הילדים חשובים יותר מסרטים” (אלא מה?!). עוד כתבו על יסמין לוי, זמרת שכנראה מצליחה בארצות הניכר ופחות בישראל. בכתבת המנכ”לים האקסטרימיים מקבלות הנשים אחת – מחמישה. עשרים אחוז ושיסתמו ת’פה.
המגזין הפוליטי היה מעט דל לדעתי ועסק שוב באהוד ואהוד, הראש היהודי שממציא לנו פטנטים, הקפאה והפשרה ובשילה, “בירתו הראשונה של העם היהודי לאחר יציאת מצרים”. את העובדה ששילה היא התנחלות מעבר לקו הירוק לא מזכירים שם. הקשר בין פרסום הכתבה לתום ההקפאה מקרי בהחלט כמובן.
לצערי, או שלא, אין לי ‘מעריב’ בבית. באתר העיתון ראיתי כתבה אחת המוקדשת בלבדית לנשים.
חברים, תנו לי לעזור לכם. השבוע נציין 15 שנים למותה של יונה וולך. אמנם כבר כתבו עליה (בערך) השנה אבל מותר שוב.
* עוד על תקשורת ופמיניזם פה.
http://www.youtube.com/watch?v=frd5aGsR8WA
