שבוע שעבר התפרסמה ב’גלובס’ הכתבה הזו. הכתב סוקר כמה בכירים בתחום התקשורת כגון אמנון מרנדה מ’ווינט’ שאומר: “אמנם כשאנחנו בוחנים מועמדים לעבודה, סטודנט או בוגר תואר בתקשורת זוכה ביתרון מסוים על פני בוגר תואר אחר.”
לירון מרוז מ’וואלה’ אומר לכתב: “יש מוסדות אקדמיים שנותנים לימודים מעשיים ויש את אלה עם הלימודים התיאורטיים. במקומות עם הלימודים המעשיים, אם עשיתי למשל פרויקט גמר של סרט דוקומנטרי, אז התנסיתי בתחקיר וראיונות. לפני כמה חודשים הייתי שופט בפרויקט גמר במסלול לעיתונות, והסטודנטים שם עשו דברים מאוד איכותיים. בהתייחס לעולם שבחוץ, הם רכשו מיומנויות, וזה משפיע”. עוד מוסיף הכתב כי מרוז מוצא ערך בלימודים תיאורטיים.
כל זה לא מספיק, שכן מה עשינו בכך? אין לנו כתבה. אז שינה והתאים העורך חיש קל כותרת משנה שפוגעת בול: “מנהלים בכירים בענף התקשורת מעידים כי הסיכוי של אחרון הכתבים במקומונים להתקבל לעבודה גבוה לאין שיעור מזה של מצטיין הדיקאן”.
נכון שדוברים אחרים אמרו כי אין יתרון משמעותי ללומדים תואר בתקשורת. למשל מאיה קרבט מצוטטת בכתבה כאומרת: “‘נישט א-הין, נישט א-הער’, לא לכאן ולא לכאן. צריך, אבל לא מחייב. ובכל זאת, היא מעריכה כי קרוב למחצית מעובדיה הם בעלי תואר בתקשורת” (הדגשה שלי מתוך הכתבה).
הכתב והעורך לא שמו לב כי אולי מסתתר משהו בלימודים האלו. אולי למרות הכל הבכירים כן מעדיפים אנשים עם תואר’ או שדווקא התואר בתחום מקרב את הסטודנטים לגורמים שמקבלים החלטות ושוכרים אנשים, ולכן התואר ‘שווה’ משהו- ג’וב ראשון בתחום.
כמובן שהכתבה מתעלמת בהחלטיות מכל הדברים הפעוטים שתואר אקדמי כלשהו נותן: השכלה רחבה, חוויה סטודנטיאלית, אפשרות לתארים מתקדמים ומסלול קריירה אקדמי.
בנוסף בסוף הכתבה מציג הכתב מספר מקומות שהינם בעלי רקע מקצועי בלבד ולא ממש מספקים תואר בתקשורת, לכל היותר תעודה.
