מבין כל תכניות הריאליטי היום יש אחת שממש מביאה לי את הסעיף. אפשר להגיד הכל ושום דבר על משתתפי ‘האח הגדול’, ‘המירוץ למליון’ ועוד אלף תכניות כאלו שאינני מכיר בשמותיהן, אבל ‘סופר נני’ המבחילה מכולן.
הקונספט– משפחה דיספונקציונלית, מלאכית עם קוקו אסוף, לימוד במאית השנייה של טכניקה הורית פלאית, פרסומות. אין לי מושג אם מפיקי ותחקירני התכנית מגיעים למשפחות או שמא המשפחות מגיעות לתכנית, אבל זהו שיא הניצול וכיעורו. הנה אנחנו, הגדולים והחזקים, נלמד אתכם פשוטי העם המסכנים, כיצד לחנך את ילדיכם.
אבל גם בכל זה אין חדש. מה שמרגיז במיוחד הוא שילדים הרבה מתחת לגיל 18 נחשפים לכל העם והעולם ברגעיהם הקשים ביותר. החוק במקרה הזה נשכח הרבה מאחור וטובת הילד בכלל לא משנה. העיקר שההורים ישנים טוב יותר בלילה והרייטינג מרקיע שחקים.
מסתבר שהרשות השנייה תיקנה אמנה בנושא כבר לפני זמן רב. אמנה שאפשר להתווכח על מסקנותיה אבל גם את זה לא ממש אוכפים. לפי האמנה “השתתפות ילדים בתכניות טלוויזיה היא חלק ממימוש זכותם לחופש ביטוי”, האמנם? באמת ילד בן 3, 5 או 10 משתתף בתכנית כזו על מנת לממש את זכותו לחופש הביטוי, או כי זה מה שהחליטו האפוטרופוסים שלו (לקרוא לזה הורים זה לשיקולכם).
האם באמת מאז שתוקנה האמנה לא מנצלים ילדים, פוגעים בפרטיותם או פולשים לחייהם? פחחחח.
המחוקק מיהר לשלם מס שפתיים להגנת הילד אבל לא יעמוד על רגליו האחוריות על מנת להוריד תכנית גורפת רייטינג. חוקרים באקדמיה דנו בנושא והביעו את חששם מפני השלכות החשיפה על הנפש הרכה.
מרכז המחקר והמידע של הכנסת בדק ומצא כי “ילדים המשתתפים בתוכניות מציאות עלולים לחוות פגיעה, למשל פגיעה בפרטיותם, פגיעה ביחסים בתוך משפחתם ופגיעה בגין קבלת טיפול שאינו מקצועי ומתאים”
בסקר שנערך לפי הזמנת המרכז נמצא כי “%48 מן הציבור מתנגד להשתתפות ילדים בתוכניות מציאות. %71 מן המשיבים סבורים כי השתתפות בתוכנית מציאות פוגעת בפרטיות הילדים, %60 כי ההשתתפות בתוכנית מציבה את הילד בפני קשיים חברתיים ו-%59 כי היא מזיקה ליחסים בתוך המשפחה. עם זאת, %69 מן המשיבים חושבים כי הילדים המשתתפים בתוכניות מציאות נהנים מן הפרסום הנלווה לכך ו-%62 ציינו כי ההשתתפות בתוכניות מציאות מאפשרת למשפחות אלה התמודדות עם בעיות וקבלת סיוע מקצועי. %81 מן המשיבים חושבים כי יש צורך להטיל מגבלות על תכניות מציאות ו-%66 מתוכם סבורים כי יש לאסור לחלוטין השתתפות ילדים בתוכנית מסוג זה. %31 מן המשיבים בסקר ו-%29 מן ההורים היו מאפשרים לילדיהם להשתתף בתכנית מציאות”. כלומר רוב מוחלט של ההורים (71 אחוזים) לא היו מאפשרים לילדיהם להשתתף בתכניות ריאליטי אבל יש מספיק שכן.
מחברי הדו”ח מפרטים על הקשיים או לפחות חוסר היכולת להגן על הילדים הישראליים ומביעים חשש מפני “פגיעה בפרטיות של הילדים וחשיפה של פרטים ומצבים אינטימיים לפני ציבור גדול, ובהם בני סביבתם הקרובה של המשתתפים, חברים לבית-הספר וכו'”. עוד נכתב בדו”ח כי “הצגת הילדים בתוכניות מציאות במצבים קשים, רגישים, מביכים ומשפילים. תוכניות מציאות נוטות להקצין מצבים של קונפליקט ולהציגן מחוץ להקשר שוב ושוב, והדבר עשוי להעצים את הפגיעה הנגרמת לילדים המשתתפים בהן. התרחשותן של סיטואציות קריטיות בחיי המשפחה לפני מצלמות הטלוויזיה ומתוך מעורבות של צוות תוכנית המציאות עשויה לפגוע בשלבים חשובים בהתפתחותם של הילדים וביחסים בתוך המשפחה”.
מחברי הדו”ח ערים לבעייתיות בכך שאין פיקוח מקצועי על צוות התכנית, וגם כי האפוטרופוסים של הילד עלולים להעדיף פרסום קצר טווח על טובת הילד: “במקרים שבהם צוות תוכנית המציאות נותן ייעוץ למשפחה בהתמודדות עם מצבים, הייעוץ עשוי שלא להתאים לבעיות שעמן המשפחה מתמודדת ולא לשמש פתרון מלא לטווח ארוך. כמו כן ייתכן כי שיקולים הקשורים בהפקת התוכנית יהיו כרוכים בייעוץ. הפופולריות של תוכניות מסוג זה עלולה להביא לכך שהורים יישמו עצות שניתנו בהן במקום לפנות לטיפול מקצועי. ילדים אין יכולת לשקול את הסיכונים הכרוכים בהופעה בתוכניות מציאות כשהם מתבקשים לתתאת הסכמתם להופיע. ההורים עשויים להציב שיקולים זרים לפני טובת ילדיהם”.
הדו”ח מפרט מספר צעדים שננקטו במדינות בעולם המערבי אוסטרליה, בריטניה, קנדה, ניו זילנד, צרפת אך גם בהודו ובולגריה ורומניה. מאז כאמור תוקנה אמנה בנושא שנשכחה מיד. המועצה לשלום הילד מצידה, דורשת תשלום של 15 ש”ח על מנת לעיין בחוברת שעניינה מותר ואסור בחשיפת ילדים בתקשורת.
אין לי עדיין ילדים, אבל אני מקווה שיום אחד יהיה מישהו או מישהי שיקראו לי אבא. סביר להניח שאני אעשה אינספור טעויות בגידול וחינוך. יש אחת שאני יודע שלא אעשה.
