התפטרותו של המשפטן הקנדי וויליאם שאבאס מראשות ועדת החקירה של מועצת זכויות האדם של האו”ם, ומינויה של השופטת האמריקאית מרי מקגוואן דיוויס במקומו, הובילו להתבטאויות מפתיעות – שלא לומר תמוהות – במעוז הליברליזם הישראלי “הארץ”. נראה שבמערכת “הארץ” משוכנעים שהדו”ח שכתבה השופטת דיוויס במרץ 2011, היה “דו”ח נוח יותר על ישראל”.
אכן כתב ברק רביד יומיים קודם, “ישראל שיתפה פעולה בזמנו עם מקגוואן-דיוויס והעבירה לה חומרים רבים על אופן החקירות והתחקירים שמבצע צה״ל”. רביד מציין כי הועדה מתחה אומנם ביקורת על ההתנהלות הממושכת של החקירות, “אולם”, ככל הנראה במיצג מופתי של איזון ורצינות, “קבעה כי ‘ישראל הקדישה משאבים ניכרים כדי לחקור יותר מ-400 טענות על התנהגות לא תקינה בעזה’, וכי החקירות של צה”ל התנהלו באופן ראוי”. באותה ההזדמנות, רביד טורח להזכיר כי הדו”ח של מקגוואן-דיוויס היה אחד הגורמים שבהשפעתם כתב השופט גולדסטון את המאמר בו חזר בו מחלק מהמסקנות שהעלה בחקירתו סביב מבצע עופרת יצוקה בעזה. גולדסטון כתב אז כי אם היו בידיו העובדות שעלו בדו”ח מקגוואן-דיוויס, היה מוציא תחת ידיו מסמך אחר.
כך, פרט לציטוט מדויק אחד של רביד מתוך דוח מקגוואן דיוויס, תכניו האמיתיים של אותו מסמך נשכחו או מעולם לא נבדקו על ידי בכירי הכתבים ב”הארץ”. ראשית, בניגוד לתיאור של רביד, ישראל סרבה לשתף פעולה עם דוח מקגוואן דיוויס. כך מתאר הדוח את השתלשלות האירועים:
ב-13 לינואר 2011, הועדה פנתה לנציגה הקבוע של ישראל בשאיפה להפגש עמו וב-26 לינואר 2011 נפגשה עימו. על אף שנציגה של ישראל קיבל את חברי הועדה בלבביות, הוא הסביר שמדיניותה של ממשלת ישראל הייתה לסרב לשתף פעולה עם כל היבט של “תהליך גולדסטון”. יתר על כן, הוא מסר את סירובה של הממשלה לבקשת הועדה לאשר את כניסתה לישראל על מנת לשוחח עם בכירי ממשלה וקורבנות מתקפות הטילים אשר שוגרו מעזה, ואת כניסתה לגדה המערבית ולעזה דרך ישראל בכדי לראיין קורבנות ורשויות רלוונטיות בנוגע לפעולות בעזה[…] (עמ 4, פסקה 13).
שנית, דו”ח מקגוואן דיוויס לא קבע כי “החקירות של צה”ל התנהלו באופן ראוי”. להפך, בעמוד 13, פסקה 46, הועדה קובעת כי:
“…דיווחים עקביים של ארגונים חוץ ממשלתיים, קורבנות ובאי כוחם משקפים מציאות בה רק במקרים נדירים הם מקבלים מידע מהפרקליט הצבאי הראשי אודות מצב החקירות של תלונותיהם. מספר ארגונים מסרו לועדה כי הם גילו את תוצאות החקירות של מקרים אודותיהם הגישו תביעות דרך העיתונות ודרך דוחות רשמיים של ממשלת ישראל. אכן, הועדה קיבלה מידע מפורט, הנוגע למקרים ספציפיים על בקשות לקבלת מידע על ידי ארגונים שונים – רובן הגדול לא נענה. מצב זה מעלה שאלות רציניות בנוגע ליישום מדיניותו המדווחת של הפרקליט הצבאי הראשי להבטיח שקיפות אל תוך תהליך החקירה…”
יתרה מזאת, כפי שמעיר דו”ח מקגוואן דיוויס מיד אחר כך (פסקה 47, עמ 13-14): “מהמידע שזמין לוועדה עולה כי לא כל ההאשמות של הוועדה לבדיקת עובדות [ דו”ח גולדסטון] נחקרו בצורה הולמת. אלה כוללות האשמות הנוגעות להחלטות בדרגים גבוהים אודות התכנון והיישום של המבצע בעזה [דהיינו, מבצע “עופרת יצוקה”], כולל אלו הקשורות למהות, ליעדים ולמטרות של הצבא הישראלי באותו עימות. אין בידי הועדה כל מידע אשר עשוי להוביל לשינוי דעתה כי ישראל ככל הנראה לא ביצעה הערכה מחודשת של תורת הלחימה הנוגעת למטרות צבאיות…”
שלישית, בעוד רביד מוסר במדויק את נימוקיו המוצהרים של גולדסטון במאמר ב”וושינגטון פוסט” בו הוא חזר בו ממסקנות דו”ח הוועדה שעמד בראשה, הוא אינו מקפיד לציין את העובדה שגולדסטון נשא את שם דו”ח מקגוואן דייויס לשווא, שכן דו”ח זה סתר את מאמרו בשתי הסוגיות העובדתיות המרכזיות אליהן התייחס במאמר: מטרות המבצע כפי שנקבעו על ידי מקבלי ההחלטות ומותם של בני משפחת אל-סמוני. כפי שכבר צוין, ד”וח דיוויס קבע כי אין כל עדות לכך שבוצעה חקירה של המהות, היעדים והמטרות של הצבא הישראלי בעופרת יצוקה. באשר למותם של בני משפחת אל-סמוני, פסקה 27 בעמ’ 7 בדוח דיוויס קובעת ש”אין בידי הועדה מידע מספק כדי לקבוע את מצב החקירה” בסוגיית הריגתם של בני משפחת אל-סמוני.
הפוסט נכתב בשיתוף יגאל גודלר.
