מתכוננים למבצע הקבוע בעזה – פרק נוסף

האם ישראל מתכננת את המבצע הבא בעזה? ישנם לא מעט סימנים שאכן כך. כדי להבין זאת יש צורך לבחון את הרקע לבולטים שבמבצעים אליהם ישראל יצאה בעשור האחרון. היו לא מעט כאלו. מאז 2004 ישראל יצאה ל-7 מבצעים גדולים בעזה. 2004 – ימי תשובה, 2005 – גשם ראשון, 2006 – גשמי קיץ, 2008- חורף חם, 2008-9 – עופרת יצוקה, 2012, עמוד ענן והאחרון לבינתיים צוק איתן ב-2014.

המבצעים “עופרת יצוקה” ו”צוק איתן” חושפים דפוס מסוים בהתנהלות הישראלית שממעטים לדבר עליו, אף על פי שמדובר בדפוס פעולה בעל היסטוריה עשירה. בקליפת אגוז, שני המבצעים היו תגובה ישראלית לא לתוקפנות פלסטינית, אלא לפשרנות ומתינות פלסטינית. זו נשמעת אולי כקביעה חסר שחר, שכן כולם זוכרים את יירי הטילים לפני כל אחד מהמבצעים, כמו גם את חטיפת הנערים לפני זה האחרון. אבל הרשמים הללו הם שטחיים, כפי שקל מאוד להדגים.

כדי להדגים זאת, ראוי להתעכב קודם על הרקע למבצע עופרת יצוקה. בהפסקת האש שהחלה ב-19 ליוני ונגמרה ב-4 לנובמבר 2008 חמאס לא ירה אף טיל. למרות שנורו 20 טילים על ידי ארגונים סוררים, חמאס פעל לסכל את הירי) זהירות מסמך – עמודים 7-6). בעקבות תקיפה של צה”ל ב-4 לנובמבר (בה נהרגו שבעה אנשי חמאס), החמאס חזר לירות טילים על ישראל, בסבב הסלמה שנמשך עד לתחילתו של מבצע עופרת יצוקה. קודם לכן באותה השנה חאלד משעל, ראש הלשכה המדינית של חמאס, הצהיר כי החמאס מוכן להסכים למדינה בגבולות 67, ושהארגון יקבל את תכנית הליגה הערבית לסיום הסכסוך – אשר מבוסס על פתרון שתי המדינות ופתרון צודק לבעיית הפליטים. ימים לפני תחילת מבצע עופרת יצוקה קבע ראש השב”כ דאז, יובל דיסקין, בסקירתו לקבינט, שהחמאס מעוניין בהמשך הרגיעה  – עליה, כאמור, שמר בקפידה עד ה-4 לנובמבר. מסקנה: ישראל תקפה את חמאס על רקע מה שתפסה כפשרנותו ומתינותו.

אומנם לפי ישראל, חלק מהמבצעים האחרים נועדו לחיסול תשתיות טרור, חלק באו כתגובות לפעולות חמאס, אחד החל כתגובה על חטיפת חייל, עוד אחד החל לאחר הריגתו של אחמד ג’עברי, מפקד הזרוע הצבאית של חמאס ברצועה (מי שהיה אחראי לפעולת החטיפה בה נחטף שליט ומולו התנהל המו”מ לשחרורו). אך המבצע האחרון, צוק איתן, היה, בדומה לעופרת יצוקה, נסיון ברור להדוף לחץ דיפלומטי על ישראל. ליתר דיוק, מבצע צוק איתן היווה פעולה מתוכננת על מנת לסכל את ממשלת האחדות הפלסטינית, אשר הודיעה כי היא תכיר בישראל ותדחה את הטרור.

הדרך למבצע צוק איתן נסללה לאחר חטיפת שלושת הנערים, על אף העובדה שישראל ידעה בוודאות כי שלושה נערים ישראלים יהודים נחטפו בגדה על ידי חוליה סוררת שלא מקבלת את מרות חמאס. ישראל יצאה למבצע ‘שובו אחים’ שהיה רובו ככולו כנגד פעילי חמאס בגדה, חלקם משוחררי עסקת שליט. חמאס עזה – שלפי מקורות ישראלים סמי-רשמיים לא ירה אף טיל בין נובמבר 2012 (תום מבצע עמוד ענן) לבין תחילת יולי 2014 (ראו מסמך, עמוד 8 )– הגיב באמצעים הצבאיים הדלים שיש ברשותו וישראל פלשה שוב לרצועה וגרמה לנזק עצום בנפש ורכוש. למרות ההודאות הישראליות בכך שהנהגת חמאס לא עמדה מאחורי החטיפה, סלאח אל-ערורי, איש חמאס הנמצא בטורקיה, תועד בהתבטאות לפיה אנשי אל-קסאם (הזרוע הצבאית של החמאס) ביצעו את החטיפה. אומנם עובדה זו הייתה ידועה, ההתבטאות של ערורי פורשה בהרחבה כלקיחת אחריות רשמית של  החמאס על החטיפה. זוהי פרשנות כוזבת, שכן דבריו של ערורי כלל לא התייחסו לשאלה אם הנהגת החמאס ידעה מראש על החטיפה המתוכננת או לא. מנגד, דובר משטרת ישראל לתקשורת הזרה אמר בפירוש שהנהגת החמאס לא ידעה על החטיפה, כפי שציינה הנהגתו של הארגון בעצמה, לפני המבצע ולקראת סופו (אחרי דבריו של ערורי).

אז הבנו שישראל יצאה לכל הפחות לשני מבצעים בעזה, במטרה לסכל לחצים דיפלומטיים אפשריים שיכלו להתעורר על רקע התקרבות כלל פלסטינית (לרבות חמאס) לקבלת נוסחת שתי המדינות לשני עמים המקובלת בקהילה הבינלאומית ומעוגנת בדין הבינלאומי.

מכסחים את הדשא

ניתן להיווכח כי בשבועות האחרונים מכשירים את הקרקע בדעת הקהל למבצע הבא. ב-14.4 מפרסם ווינט את התכנית הישראלית למלחמה הבאה בעזה. הכתב יואב זיתון טוען כי “בצה”ל מסבירים כי חמאס מורתע מאוד מאז צוק איתן על רקע המצוקה הפנימית והחיצונית ברצועה והקשיים שלו למצוא שוב פטרון בדמות איראן” אך אם חמאס כה מורתע כיצד ייתכן שהם מתכוננים למלחמה נוספת? ואם הוא כה מורתע מדוע ישראל מכינה (שוב) מבצע כזה?

הסיבה האמיתית לאותו מבצע שככל הנראה יגיע היא תכניתו של מרוואן ברגותי להתקוממות עממית.  בוואלה כותבים בפירוש כי “התכנית כוללת צעדים בלתי-אלימים למימוש ריבונות פלסטינית ב”שטחים הכבושים ובראשם ירושלים”, ובמסגרתם ישובשו החיים בהתנחלויות ותימנע היכולת של ישראל להפגין ריבונות ביהודה ושומרון, עד להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967. יישום התכנית תלוי בהגעה לפיוס בין כל הפלגים הפלסטיניים, והיא לא מתוכננת לצאת אל הפועל בתקופת כהונתו של יו”ר הרשות אבו מאזן. (הדגשה שלי).

לפי המפורסם, ברגותי, היושב בכלא הישראלי שנים ארוכות, מנהל מגעים עם גורמים רבים בחברה הפלסטינית על מנת לסיים את הכיבוש. ישראל לא תסכים לוותר כל כך מהר על הפרויקט המוביל שלה, וכפי שכבר עשתה בעבר, תפעיל כוח, על מנת לגרור את הפלסטינים לעימות אלים. חשוב לציין שישראל לא פועלת כך ברמה הטקטית בלבד אלא ממש כהחלטה אסטרטגית.

כך בצוק איתן כאשר היה חשש שהפלסטינים יגבשו ממשלת אחדות המקבלת כאמור את ההסכמות הבינלאומיות וכך במקרים אחרים. מדען המדינה אבנר יניב ניתח את האירועים שהובילו למלחמת לבנון הראשונה (1982) והצביע על העובדה, שמעטים בישראל מודעים לה היום, שכבר אז, לפני מלחמת לבנון הראשונה, ערפאת שעמד בראשות אש”ף, שקל ברצינות את האפשרות של פשרה היסטורית עם ה”מדינה הציונית”. בו בזמן, “כל ממשלות ישראל מאז 1967”, כולל “יונים מהזרם המרכזי”, התנגדו למדינה פלסטינית. מתוך חשש ללחצים דיפלומטיים ישראל פתחה בתמרונים שמטרתם לחבל בפתרון שתי המדינות על ידי הנסיון להפטר מאש”ף כשותף פוטנציאלי למשא ומתן. ישראל ביצעה תקיפות ענישה בלבנון, שהיו “בלתי פרופורציונליות במתכוון” כנגד “אזרחים פלסטינים ולבנונים” במטרה להחליש את ה”מתונים באש”ף”, כדי לחזק את ידיהם של ה”מתחרים הרדיקליים” של ערפאת, וכדי להבטיח את “חוסר הגמישות” של אש”ף. ישראל לבסוף נאלצה להכריע בין שתי אופציות חמורות: “צעד פוליטי אשר יוביל לפשרה היסטורית עם אש”ף או מכה צבאית מקדימה כנגדו. במטרה להדוף את “מתקפת השלום” של ערפאת – ביטוי מאיר עיניים של יניב – ישראל יצאה למלחמה ביוני 1982. לפלישה הישראלית “קדמה יותר משנה של הפסקת אש בפועל עם אש”ף”, אך בעקבות פרובוקציות אלימות מצד ישראל, שהאחרונה בהן הותירה 200 אזרחים הרוגים (כולל 60 מאושפזים בבית חולים פלסטיני לילדים), אש”ף הגיב ביירי והותיר הרוג אחד. אומנם ישראל השתמשה בחידוש היירי של אש”ף כאמתלה הכללית לפלישה (‘מבצע שלום הגליל’), יניב הגיע למסקנה כי “סיבת הקיום לכל המבצע” הייתה “השמדתו של אש”ף ככוח פוליטי המסוגל לתבוע מדינה פלסטינית בגדה המערבית”. יש לציין, עם זאת, כי זו לא הפעם היחידה שישראל עשתה שימוש בכוח צבאי כדי לעורר את הערבים להלחם בה. לדבריו של עמיתו של יניב, זאב מעוז, בספרו שסוקר בצורה מקיפה את היסטוריית המלחמות של ישראל (Defending the Holy Land), המנהיגים הפוליטיים והצבאיים של ישראל השתמשו באסטרטגיה של שימוש בכוח מוגבל כדי להשיג מטרות אסטרטגיות ומטרות פוליטיות פנימיות. בחלק מהמקרים אסטרטגיה זו שמשה ככלי משמעותי של הרתעה שמטרתו למנוע מלחמה. לעומת זאת, “במקרים אחרים הוא שימש לצרכי הסלמה אסטרטגית בכוונה לעורר את הערבים ליזום מלחמה” (עמ’ 232).

ישראל הרשמית, פחות או יותר, כבר המציאה שם קוד למהלך בו נכנסים בעזתים על מנת להכניס פחד ולמנוע מהצדדים היותר פרגמאטיים בחמאס שכבר התבטאו מספר פעמים בעד פתרון שתי המדינות: לכסח את הדשא (Mowing the Grass in Gaza). במרכז המחקר בגין סאדאת כותבים בפירוש החוקרים אפרים ענבר ואיתן שמיר בעיצומו של מבצע צוק איתן כי:

Against an implacable, well-entrenched, non-state enemy like the Hamas, Israel simply needs to “mow the grass” once in a while in order to degrade enemy capabilities. A war of attrition against Hamas is probably Israel’s fate for the long term. Keeping the enemy off balance and reducing its capabilities requires Israeli military readiness and a willingness to use force intermittingly, while maintaining a healthy and resilient Israeli home front despite the protracted conflict.

כנגד אויב מבוצר שלא ניתן לפייס אותו ושמהווה שחקן בלתי- מדינתי, כמו חמאס, ישראל פשוט צריכה “לכסח את הדשא” מדי פעם בפעם, במטרה לפרק את יכולות האויב. מלחמת התשה כנגד החמאס היא כנראה גורלה של ישראל בטווח הארוך. שמירת האויב מחוץ לשיווי משקל וצמצום יכולותיו, מצריכים מוכנות צבאית ורצון להשתמש בכוח לסירוגין, תוך שמירה על עורף בריא ובעל יכולת התאוששות מהירה, למרות הסכסוך הממושך.

סימנים למבצע הבא

אז בנוסף לכתבתו של זיתון ולרצון הנתון של ישראל לסכל פעילות עממית ולא אלימה לסיום הכיבוש, נודע כי פעיל ביחידת המנהרות של חמאס מצא את דרכו לידי ישראל ומספר ימים לאחר מכן השמידה זו מנהרה שהגיע לתוככי ישראל. “באופן מפתיע” כפי שגם בסבב שעבר ישראל ניסתה להאשים את חמאס בכך שהוא זה שמתחיל באלימות, גם הפעם זה קורה. מאז חודש ינואר ישנן לא מעט ידיעות על מנהרות ופעילים פצועים או הרוגים, מאז הציע שר בקבינט לתקוף את המנהרות אולם נעצר על ידי ראש הממשלה ושר הביטחון. נראה כי ימאז נתניהו שינה במעט את דעתו והקו ההתקפי של בנט מקבל קידום, וגם שר הבינוי והשיכון ואלוף פיקוד הדרום לשעבר (ובעת עופרת יצוקה), יואב גלנט, כבר קורא בגלוי להיות ערוכים לעימות הבא. מה השתנה בין ינואר  ואפריל? תכנית ברגותי, להתקוממות עממית בלתי אלימה – עם זה ישראל יודעת להתמודד רק בדרך אחת – מבצע צבאי בעזה.

תודה ליגאל גודלר שסייע בהכנת הפוסט