מחאת בלפור לא הייתה מאבק חברתי. לא החזירה את הדמוקרטיה, לא הצילה את ישראל. מחאת בלפור היתה מאמץ משותף של מספר ארגונים ויחידים להעביר מתפקידו ראש ממשלה ותו לא
מחאת בלפור לא הייתה מאבק חברתי. לא החזירה את הדמוקרטיה, לא הצילה את ישראל. מחאת בלפור היתה מאמץ משותף של מספר ארגונים ויחידים להעביר מתפקידו ראש ממשלה ותו לא.
קשה לזהות מתי בדיוק החלה מחאת בלפור. האם היא התחילה בהפגנה הגדולה הראשונה מול מעון ראש הממשלה, או כבר ב-2016 כשאמיר השכל פתח בפעילותו נגד בנימין נתניהו? אולי היא בכלל המשך של מחאת פתח תקווה? בעוד שמועד ההתחלה לא נראה כבעל חשיבות מיוחדת, המשתתפים ומהות המחאה ודאי חשובים. מי הם אותם המונים ומהי שאיפתם? האם משימתם הוכתרה בהצלחה והושלמה? ואם כן, כמה באמת תרמה לכך המחאה?
מי הם מפגיני בלפור?
לא ניתן לאפיין את מפגיני בלפור באופן מובהק כפי שהיה למשל במחאת הפנתרים השחורים, אך גם קשה לדבר על מחאה שסחפה את הציבור הישראלי כולו כמו מחאת הדיור ב-2011. מחאת בלפור כללה כמעט רק מצביעי מרכז-שמאל רובם המוחלט ממעמד סוציואקונומי בינוני ומעלה. מגוון הגילים היה מרשים, וכמובן שגם המגדר לא היווה מחסום לאף משתתפ\ת.
מי לא השתתפו במחאה? הפלסטינים אזרחי ישראל, יוצאי אתיופיה, הציבור החרדי, תושבי הפריפריה וכל קבוצה מודרת אחרת שבכל מקרה לא נמנית ולא תמנה על מקבלי ההחלטות.
הקבוצות המובילות ומטרותיהן
עמוד הפייסבוק של ‘מחאת הדגלים השחורים’ מצהיר כי מטרתם היא להציל את הדמוקרטיה. אמיר השכל, שסביבו התגבשה קבוצת ‘אין מצב’, החל להפגין כי לדבריו נתניהו מוביל למדינה דו לאומית, אינו מקדם שלום וביטחון,פועל “לקרוע את החברה הישראלית” ומדרדר את הדמוקרטיה בישראל באמצעות “חקיקה אנטי-דמוקרטית והתקפות על התקשורת ועל שומרי הסף.
תנועת ‘אני שולמן’ הוקמה על רקע אפלית העצמאים בחוקי העבודה בישראל. מייסד התנועה, אביר קארה, הוא כיום ח”כ במפלגת ‘ימינה’. קארה הוא, בין היתר, בעל עבר פלילי ואיים על מתנגדיו.
תנועת ‘קומי ישראל’ מעידה בעמוד הפייסבוק שלה: “אנחנו צעירים וצעירות מכל רחבי הארץ, שמאמינים שמעורבות פוליטית של אזרחים מחזקת את הדמוקרטיה ומשנה את המציאות”. ובטוויטר: “למען חברה חופשית, הוגנת ומתקדמת”.
חברי ‘חוזה חדש’ הם ממשיכי דרכם של מוחי פתח תקווה (שמחו נגד עיכוב ההחלטה של היועמ”ש בנושא תיקי רה”מ). הם מוכרים גם בכותרת ‘קריים מיניסטר’ ומצהירים כי הם “נלחמים בשחיתות השלטונית ~ שומרים על הדמוקרטיה”.
עוד במהלך המחאה הוקמה המפלגה הדמוקרטית החדשה, שהחליטה בסופו של דבר לא להתמודד בבחירות לכנסת. בראש המפלגה עומד הפעיל החברתי עו”ד ברק כהן, וגם רבים מחבריה הינם אקטיביסטים ותיקים. המפלגה מרבה לדבר על שיוויון ודמוקרטיה, אולם לא בהכרח מפרטת כיצד להשיגם, למעט בחוקה (גם לסין יש חוקה). המפלגה לא מקדמת דמוקרטיה ישירה ותומכת בדמוקרטיה ייצוגית.
דמויות מוכרות נוספות במחאת בלפור הם סדי בן שטרית, שאכן מצהיר כי מטרתו היא סילוק נתניהו מהשלטון, והעיתונאית העצמאית אור-לי ברלב, שליוותה גם את מחאת פתח תקווה ולפניה את מחאת הגז.
רבים מהגופים והיחידים במחאה מצהירים על רצונם להציל, לחזק, להחזיר, להשיב את הדמוקרטיה בישראל.
אך מאחורי מס השפתיים ההכרחי יש מטרה אחרת, כפי שמודה כותב הטור הנ”ל: “זוהי רוחה של מחאת בלפור שעומדת כעת בבסיס קיומה של ממשלת השינוי עצמה: הרעיון לשים את כל המחלוקות בצד, להביא לסיום שלטונו המסוכן של נתניהו”. במילים אחרות, הדבר היחיד שמאחד את המוחים הוא ‘רק לא ביבי’.
המטרה הושגה, המדיניות נשארה
עם הקמת הממשלה החדשה הצהירו רבים מהמוחים על הצלחת המחאה (ראו את דברי אור-לי ברלב ב”הארץ” ובטויטר, ‘מחאת הדגלים השחורים‘, ‘קומי ישראל‘, ‘אמהות נגד אלימות המשטרה‘, אמיר השכל, ועוד). אבל יש להעמיד דברים על דיוקם: ממשלה יש, שינוי – לא נראה באופק. בהסכמים הקואליציונים נקבע כי לסיעת ימינה ניתנת זכות וטו בכל הנוגע לקידום זכויות להט”ב, חתונה אזרחית, חוק המרכולים ותחבורה ציבורית בשבת. השר הערבי ממרצ הצהיר לאחר הפצצת עזה השגרתית כי לפעמים אין ברירה, מצעד הדגלים הגזעני בירושלים אושר, האלימות כלפי המפגינים המנושלים במזרח ירושלים נמשכת במלוא עוזה ואפשרויות השוטרים להכות את התושבים אף הורחבו. בינתיים השותפות בקואליציה מחלקות מחמאות זו לזו. הצבא ממשיך להרוג פלסטינים – הפעם במהלך מחאה נגד הקמת המאחז הבלתי חוקי אביתר. מצב החירום עקב תקנות הקורונה הוארך בתמיכת שר הבריאות ניצן הורוביץ, שבספטמבר האחרון עוד התנגד להצעה כמעט זהה. מתווה הגז לא היה יעד למאבק מצד לפיד ומפלגתו גם כשהיו באופוזיציה. כבר לפני מספר שנים הוצגו ראיות לקשר בין פרשת הצוללות למתווה הגז, כך שגם בשני נושאים אלה קשה לראות שינוי מדיניות באופק. נישול הבדואים בנגב נמשך כסדרו. לגבי חוק האזרחות והוראת השעה הגזענית, הקואליציה לא הצליחה להגיע להסכמות וההצבעה נדחתה. אין מה לדאוג, הוראת השעה בת ה-18 תחודש לבסוף.
משרדי הבריאות, התחבורה והגנת הסביבה ישובו או יחלו לתפקד באופן טוב יותר עם הקמת הממשלה הזו, וכך כנראה היה קורה עם כל ממשלה שאכפת לה ולו במעט מחיי האזרחים. את הממשלות הקודמות זה לא עניין. שבוע לאחר קום הממשלה ניתן כבר להתרשם כי בכל הנוגע לבעיות העומק של מדינת ישראל אין לממשלה הזו שום תכנית חדשה. מה שהיה הוא שיהיה.
הדבר היחיד שהשתנה הוא מי נמצא בשלטון. עכשיו אלה נציגי המוחים. כשהם מחליטים על אותה מדיניות שהיתה עד כה – זה בגדר נצחון.
לא מאבק חברתי, לא שינוי פוליטי – מחאה על אובדן פריבילגיות
אין ספק שהמשך שלטונו של נתניהו התאפיין בהעמקת שלילת חופש ושיוויון לא רק מערבים אלא גם מיהודים (שמאלנים), בשיטות ואמצעים שנוסו בהצלחה מעבר לקו הירוק. אכן היתה במחאת בלפור קבוצת שוליים בשם “הגוש נגד הכיבוש“, שהתייחסה לכל אלו ולבעיות העומק במדינה. סביר להניח שרוב הציבור הישראלי-יהודי לא שמע עליה ובכל מקרה לא מסכים עם עמדותיה: “הבעיה של ישראל עמוקה הרבה יותר מהשחיתות של ביבי. כל עוד נמשיך לדכא, להפלות ולכבוש, לא תהיה פה דמוקרטיה לכולן”.
חלק ממפגיני בלפור ציינו כי השבעת הממשלה החדשה היא הצלחה, והם כבר מתכננים את המאבקים הבאים. בינתיים קולם לא נשמע. הוא גם לא יישמע. מושג השינוי של המפגינים הוא שטחי ומכוון רק לזהותו של מקבל את ההחלטות, אולם מאבק פוליטי מתמקד בשינוי מבני של מוסדות, חקיקה ויחסי עומק בחברה.
הנה דוגמה לשאלת עומק, שדבר לא השתנה ביחס אליה עם הקמת הממשלה החדשה: המוחים הרבו לדבר בשם הדמוקרטיה, אולם האם ישראל, ששולטת על מיליוני נתינים, היתה דמוקרטיה לפני נתניהו? האם ישראל שמפלה בחוק את אזרחיה הערבים בכל הנוגע לאדמות (לפי דוח HRW “ישנם ברחבי ישראל יותר מ-900 יישובים יהודיים קטנים, כולל קיבוצים, הרשאים להגביל את הזכאות לגור בהם. באף אחד מהם לא חיים פלסטינים) היתה דמוקרטיה בימי אולמרט, שרון, רבין וקודמיהם? האם הכיבוש, חוק השבות לעומת הוראת השעה בחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה בת 18 שנים), דוחות בצלם ו-HRW שקבעו בשנה האחרונה כי ישראל כוננה משטר אפרטהייד בין הירדן לים, הם חלק מאותה “דמוקרטיה ישראלית”? לשאלות אלו אין שום התייחסות משמעותית אצל המוחים.
